פורסם על ידי: רועי רוטמן | 23 בספטמבר 2012

סדינים של צליל

בשנת 1958 הופיע ההרכב של מיילס דייויס במועדון הבלקהוק בסן פרנסיסקו. דייויס העביר את השהות בסן פרנסיסקו בביתו של רופא שטיפל בכל ענקי הג'אז שהגיעו לעיר, והחליט לקחת עימו את בנו בן ה-17 של הרופא להאזין להופעה. במהלך ההופעה ירד דייויס מהבמה ונעמד ליד הבר, לצידו של הנער. הנער שאל את דייויס: "מי זה האיש הגדול עם הסקסופון הקטן?", ודייויס השיב לו שזהו קאנונבול אדרלי. "ומי זה הבחור הגדול עם הסקסופון הגדול שמנגן כל כך מהר?", הוסיף הנער להקשות. "זה", אמר לו דייויס, "זה קולטריין. הלוואי שגם אני הייתי יכול לנגן שני תווים ביחד כמוהו". כמו שאפשר לשמוע בקטע הבא, גם כשקולטריין ניגן לאט, הוא ניגן מהר (הסולו שלו מתחיל בערך אחרי 3:30 דקות ונמשך כמעט שתי דקות).

סגנון הנגינה הזה של קולטריין זכה לשם המקצועי "Sheets of sound", וכשחושבים על זה, זה מאוד לא טריוויאלי לבחור לתאר מוזיקה במונחים מהעולם המוחשי. אבל המוזיקה של קולטריין היא בדיוק מוזיקה מהסוג שנדמה שאפשר ממש לגעת בו עם הידיים ולהרגיש אותו עוטף אותך כסדין.

-=-

בשנת 1961 הגיע ההרכב של דייויס שוב לסדרת הופעות במועדון הבלקהוק. הנער הצעיר מהפסקה הקודמת, שבינתיים החל לפתח קריירת נגינה בחצוצרה משל עצמו, הגיע לכל אחת מההופעות. באחת מהן הוא ניגש לדייויס ושאל אותו: "תגיד, איפה הבחור הגדול עם הסקסופון הגדול?". דייויס שאל "אתה מתכוון ל'טריין'? הוא השתגע ושכח איך לנגן". דייויס טעה. קולטריין עדיין ידע לנגן כמו שאף סקסופוניסט אחר לא ידע לנגן לפניו (ואולי גם כמו שאף סקסופוניסט לא ידע לנגן אחריו). הקטע הבא, שהוקלט ב-1960 וממחיש יפה את ההתפתחות בנגינתו של קולטריין, הוא אחד הדברים שאני הכי אוהב.

-=-

דייויס, כמובן, לא היה אידיוט. הוא ידע היטב שג'ון קולטריין המשיך לנגן מצויין. הרי באותה השנה ממש, זמן קצר לאחר סדרת ההופעות בסן פרנסיסקו, הקליט דייויס את האלבום "Someday My Prince Will Come". קולטריין, כזכור, כבר לא היה חבר בהרכב של דייויס באותו זמן, אולם בכל זאת הוזמן במיוחד להשתתף בהקלטת הקטע שנושא את שם האלבום, וכמו שכבר כתבתי פעם, הסולו שהוא מנגן פה הוא אחת מפסגות עולם הג'אז עבורי.

-=-

אם ג'ון קולטריין היה חי, הוא היה חוגג היום את יום הולדתו ה-86. מזל טוב.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. אפרופו Someday My Prince Will Come, על הליווי של וינטון קלי יש לצטט את מיילס: he could play behind a soloist like a motherfucker, man.

  2. והנה משהו ישראלי, לראות ולא רק לשמוע. אנימציה נפלאה של מיכל לוי המבוססת על Giant Steps של קולטריין.

    • חנן, זה נפלא. נתקלתי בזה לפני כמה שנים ביוטיוב, אבל הלינק ששמרתי לי הפך ללא זמין. תודה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: