פורסם על ידי: רועי רוטמן | 2 באוקטובר 2012

סולידריות 2

לפני כעשרה ימים חזרתי מחופשה בת שבוע בברצלונה. יומיים-שלושה אחרי ששבנו, פרצו הפגנות ענק במדריד, ופה בארץ התארגנה הפגנת סולידריות עם המפגינים הספרדים, הפגנה שנועדה להתקיים מול שגרירות ספרד בתל אביב. הוזמנתי להפגנה הזו, והחלטתי שלא לבוא. קודם, חשבתי לעצמי, שנגמור עם הבעיות החברתיות שלנו ורק אחרי זה נתפנה לתמוך במאבקיהם של עמים אחרים. עד שלא נפגין סולידריות כלפי מאבקים שונים בתוך החברה הישראלית, מה יש לנו לחפש בספרד?

בדרך מקרה, החופשה הספרדית זימנה לי שיעור קצר בסולידריות חברתית ובהבדלים בין ישראל לבין ספרד.

-=-

באחד מימי שהותנו בעיר, פתחו עובדי התחבורה הציבורית בעיצומים. הם הפעילו את האוטובוסים והרכבת התחתית במתכונת מצומצמת מאוד. רצה הגורל ובאותו יום טיילנו מחוץ לעיר, ולא ממש שמנו לב לעניין. אמנם חיכינו כ-10 דקות למטרו שיקח אותנו בערב מהמלון למסעדה, אבל ייחסנו את ההמתנה לשעה המאוחרת, ולא לצמצום השירות. כשרצינו לחזור למלון, עם זאת, הסיפור היה קצת שונה. ירדנו לרציף הרכבת התחתית בסביבות השעה 23:30, וגילינו שעל הרציף שממול מחכים כ-200 בני אדם. כדקה אח"כ נכנסה רכבת לרציף ההוא, והממתינים קידמו אותה במחיאות כפיים עזות, בקריאות שמחה ובשריקות. הבנו שהם ממתינים הרבה זמן. התחלנו להבין שגם אנחנו נמתין לרכבת שלנו הרבה זמן. לאט לאט, הרציף שלנו התחיל להתמלא. כחצי שעה אחרי שנכנסנו לתחנה, גם על הרציף שלנו עמדו כ-150 איש. עוד רבע שעה עברה, והממתינים התרבו. אנשים עמדו ודיברו זה עם זה, הציצו בשעוניהם, התהלכו הנה והנה. איש לא צעק. איש לא חיפש עובד של הרכבת התחתית להשתלח בו. כולם עמדו וחיכו. כעשרים דקות אחרי חצות הליל נכנסה הרכבת לתחנה, קרונותיה דחוקים וצפופים. למרות השעה המאוחרת, גם הרציף שלנו קיבל את הרכבת במחיאות כפיים ובשריקות שמחה.

אני לא יודע על מה שבתו עובדי התחבורה הציבורית בברצלונה. אני לא יודע מה תדירות השביתות והשיבושים בקווים שם. אני כן יודע שהקהל הספרדי שמסביבי בחר, בצורה חד משמעית שאי אפשר היה לטעות בה, לעודד את השובתים למרות חוסר הנוחות שנגרם לו, ולא לבוא אליהם בתלונות. אני מודה, זה עורר בי קנאה עזה. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתופעה כזו.

-=-

חזרנו לארץ בשעת לילה מאוחרת. מיד עם נחיתתנו הדלקנו את הטלפון הנייד על מנת להיכנס לאתר האינטרנט של רכבת ישראל ולגלות מתי יש רכבת שתיקח אותנו תל אביבה. גילינו שהזמן דוחק. החשנו פעמנו, ויצאנו מבית הנתיבות כדקה לפני מועד יציאת הרכבת. קנינו כרטיס וירדנו מהר אל הרציף. הגענו אליו באיחור של שלוש דקות. הרציף היה מלא אנשים, ואחת שיודעת הבינה מיד שלא אחרנו את הרכבת, אלא שהרכבת היא זו שמאחרת. מכיוון שהאיחור פעל לטובתנו, לא התלוננו. עם זאת, מצאתי לנכון להעיר משהו על רכבת שאינה מסוגלת להגיע בזמן גם לתחנתה השניה בשעה 03:00. אחת שיודעת העירה בתגובה "אתה יודע שזה איחור מכוון, נכון? זה חלק מהמאבק של עובדי הרכבת. הם יוצרים עיכובים קטנים כאלה פה ושם". דבריה של אחת שיודעת גרמו לי לחשוב קצת על התגובות הרגילות שמגיב הציבור הישראלי לשביתות ועיצומים שפוגעים בנוחיותו. שביתות של מורים, עובדי תחבורה ציבורית, עובדי ניקיון או (רחמנא ליצלן) עובדי נתב"ג הן שביתות שאנשים לא נוטים לקבל בהבנה. כאמור, התמלאתי בקנאה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: