פורסם על ידי: רועי רוטמן | 20 במרץ 2013

רקוויאם

לפני כמעט עשר שנים (איך הזמן טס) הייתי עם הוריי בהלוויה עצובה. כשחזרנו הביתה, דיברנו קצת על הלוויות ומה שמקובל בהן, ואבא שלי אמר שהוא מבקש שליד הקבר שלו יהיה שקע חשמל, כדי שנוכל לבוא עם קומפקט-דיסק(!) ולהשמיע על קברו הטרי שיר יפה של ריי צ'ארלס.

-=-

אמא שלי, שהאזינה לשיחה, אמרה שהיא דווקא היתה מבקשת משהו אחר. "לא אכפת לי איזו יצירה, אבל שזה יהיה של באך ושפאבלו קזאלס ינגן את זה", היא אמרה.

-=-

ההורים שלי, למקרה שהשמעתם  ברצף של שני הקטעים האלה עוררה במישהו מכם דאגה, עדיין חיים.

-=-

בקיץ 1984 התאחדה להקת כוורת (שעל אהבתי הרבה לה כבר סיפרתי פעם) לסיבוב הופעות. ההורים שלי לקחו אותי להופעת הסיום של הסיבוב, בפארק הירקון. ההופעה הותירה בי רושם עז, וגם לימדה אותי ש"יו-יה" הוא אולי שיר סיום ההופעה הטוב ביותר שאפשר לחשוב עליו. זה שיר מלא חיים ושמחה, שקשה מאוד לעמוד ולהימנע מלהצטרף בריקודים וצעקות ללהקה ששרה אותו. ואז, לפתע, הוא נגמר, והולכים הביתה עם הרבה אנרגיה אבל גם קצת עצב על סיומה של ההופעה ועל הידיעה שגם אם נראה הופעה אחרת, זה לא יהיה בדיוק אותו הדבר. אני רוצה, אם כן, שבהלוויה שלי ישמיעו, לא משנה לי באיזה אמצעי טכנולוגי, את "יו-יה" ויזכרו שאולי הסוף עצוב, אבל בדרך יש לא מעט שמחה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: