פורסם על ידי: רועי רוטמן | 29 באפריל 2013

זה אקדח על שולחן המטבח שלך?

עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה. נשמעתי לעצתם, ביקרתי בנתב"ג וטסתי לחו"ל. ששה שבועות אחרי כן חזרתי, ביקרתי פעם נוספת בנמל התעופה ונוכחתי לדעת שעל מנת להמשיך ולקיים את הוראות הרופאים יהא עלי למצוא עבודה. מכיוון שבמקביל התחלתי את לימודי בחוג למשפטים, עלה הצורך בעבודה שניתן לשלב בינה לבין מערכת השעות ולוח המבחנים שלי. כך התגלגלתי לעבודה בחברת אבטחה ונשלחתי לעבוד בשני מוסדות להם נתנה אותה חברה שירותים. אחד מהתפקידים אליהם שובצתי דרש שאשא נשק במהלך המשמרות, אז חברת האבטחה שלחה אותי לקורס ירי מזורז במטווח פרטי לא רחוק מהתחנה המרכזית בתל אביב. כשעה וחצי ועשרה כדורים מאוחר יותר קיבלתי אישור לשאת נשק. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שיריתי באקדח. ימים ספורים לאחר מכן התייצבתי למשמרת, וקיבלתי אקדח – לא האקדח בו יריתי במטווח – מסייר של חברת האבטחה שהגיע למקום. מאז, ובמשך כשנתיים ימים, היה אקדח בביתי.

התפקידים השונים בהם הוצבתי בחברת האבטחה הזכורה לרע ההיא (שבאופן לא מפתיע, התנהגה כלפי עובדיה בדיוק כפי שאפשר היה לצפות מחברת אבטחה שתתנהג כלפי עובדיה) הביאו לכך שלא נדרשתי לשאת את האקדח עמי מדי יום. למעשה, בתחילת עבודתי בחברה נזקקתי לאקדח פעמיים-שלוש בשבוע בלבד, ומאוחר יותר, הצטמצם הצורך לפעם בשבוע בלבד. עם זאת, האקדח הופקד ברשותי באופן קבוע, ובימים שבהם לא הייתי זקוק לו הוא נח במגירת שולחן הכתיבה בחדרי. המגירה הזו לא היתה נעולה, והבית מעולם לא היה מבצר שאף גנב לא יוכל לו. לכן, תמיד קנן בי החשש שאחזור הביתה מיום ארוך באוניברסיטה ואגלה שהאקדח נעלם. למרבה השמחה, הדאגה שמא ילד קטן מבאי הבית ימצא את האקדח וישחק בו לא היתה רלוונטית באותה תקופה, ונחסכה ממני ברובה. כשנתיים לאחר שהופקד האקדח בידי, התפטרתי מעבודתי והאקדח חזר לבעליו. את ההקלה שחשתי כשהפקדתי אותו בידי מעסיקי אני זוכר היטב. כמה חודשים לאחר מכן נתבקשתי לחזור ולעבוד באותה חברה, והתניתי את חזרתי בכך שלא אדרש לשאת נשק. חזרה למתח הנפשי שנלווה לאחריות שבנשיאת נשק פשוט לא היתה בשבילי. לשמחתי הדרישה הזו נענתה.

הסיבה שאני מספר את כל הסיפור הפרוזאי הזה היא שהמציאות בישראל היא שכלי נשק שאין שום צורך שיסתובבו בבתיהם של אנשים מסתובבים בבתיהם של אנשים בכל זאת. מדינת ישראל מאפשרת למאבטחים לקחת עימם הביתה את כלי הנשק שלהם, למרות שהוראותיו היבשות של חוק כלי היריה קובעות כי רישיון נשק שניתן למאבטח מוגבל אך ורק לאזור בו מועסק המאבטח. הפרקטיקה הזו אינה מפריעה לי רק כי היא קיימת. היא מפריעה לי כי יש לה מחיר. בעשור האחרון קיפחו את חייהם לפחות 36 בני אדם, נשים וגברים, מירי מכלי נשק שנמסרו למאבטחים ולא נלקחו מהם בתום משמרתם. 17 מהמתים הן בעצם מתות, נשים שנרצחו באמצעות נשק המשמש לאבטחה. 13 מתים הם גברים שנרצחו, ו-6 הם גברים שהתאבדו אחרי שרצחו את בנות זוגם באמצעות נשק המשמש לאבטחה. אני לא יודע מה אומרת הסטטיסטיקה לגבי מקרים שהסתיימו בפציעה או בלי נזק כלל. אני לא יודע כמה תאונות טרגיות קרו בגלל שילד מצא את הנשק של אביו המאבטח זרוק במגירה בארון. אני גם לא יודע כמה כלי נשק המיועדים לאבטחה נגנבו או אבדו מחוץ למשמרת, ולהיכן התגלגלו אותם כלי נשק. מה שאני כן יודע הוא שהמדינה מאפשרת לאנשים שלא הוכשרו לכך כראוי לשאת נשק קטלני במקומות שבהם אין כל צורך שיהיה נשק ושכתוצאה מכך יש מי שמשלם בחייו.

לפני כשלוש שנים החלה להתארגן יוזמה בשם "האקדח על שולחן המטבח", שמנסה להגביר את המודעות לבעיה ולפעול לאיסוף כלי נשק ממאבטחים בתום משמרתם. לפני כמה חודשים, כשהצליח סוף סוף הפרויקט הזה לזכות בתשומת לב ובתמיכה ציבורית, החלו גולשים להעלות לרשת תמונות שבהן מצולמים שולחנותיהם נטולי האקדחים. במסגרת היוזמה הזו צילמתי גם אני את שולחן המטבח שלי, שבעבר היה עליו אקדח שבהימצאותו גרם לי למועקה גדולה ושעליו אין ולא יהיה יותר אקדח.

אין אקדח על שולחן המטבח

לי היתה הפריבילגיה של התפטרות ממקום עבודה והצבת תנאים בפני מעסיקי. עשרות אלפי אנשים שעובדים בתעשיית האבטחה אינם נהנים מהפריבילגיה הזו. הם אינם יכולים להחליט שהם קמים והולכים כי הם אינם רוצים שיהיה אקדח בביתם. הם, ובני משפחותיהם עמם, נדרשים להכריע בין פרנסה לחיים בסביבה ביתית מוגנת ובטוחה, הכרעה שנדמה לי שברוב הפעמים נעשית באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות אמיתית למשמעות של הימצאותו של כלי נשק במרחב הביתי. אין לכעוס על אדם, ברוב המקרים קשה יום, ששיקולי הפרנסה הלוחצים והקונקרטיים דחוק אצלו הצידה חששות עמומים ואמורפיים מפני בעיה שהוא אולי אפילו אינו מודע לקיומה. הבעיה אינה בו. יש להפנות את הביקורת אל רשויות האכיפה ולדרוש מהן שלא יעמידו את אותו אדם בסיטואציה הזו. אפילו לא צריך לתקן את החוק, צריך רק לאכוף אותו.

-=-

(גילוי נאות: אחת הפעילות ביוזמת "האקדח על שולחן המטבח", עו"ד גלית לובצקי, היא חברה אישית שלי. הפוסט הזה, שהוא מחזור של ציוצים שצייצתי, נכתב בעידודה. עם זאת, הפוסט משקף את דעתי ועמדותיי, ולא את אלו של הפרוייקט. לגלית אני חב את החשיפה לבעיה ואת ההזדמנות למסגר את הסיפור האישי הקטן והלא מעניין שלי בתוכה).

-=-

הפוסט הזה מתפרסם במקביל, ובשינויים קלים, גם ב-Ynet.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. #לב
    ואולי זה המקום להזכיר שעדיין אפשר להוסיף שולחנות לקמפיין #פותחותשולחן שלנו, בטוויטר ובפייסבוק ובאינסגרמים הקרובים למקום מגוריכם: https://twitter.com/GunFreeHome/status/318976951144570880

  2. בעיקרון, פעם יכולת לקבל רישיון לאקדח נוסף אם היית ספורטאי ירי, אפילו עד תשעה כלי נשק. לך תאמין שזה היה פעם ככה. אז היינו הולכים ליוסק'ה קילשון הזקן ז"ל. עד היום אני לא מבין איך הייתה לו סבלנות אלינו ומדוע הוא לא זרק אותנו לרחוב אחרי חמש דקות, כי בתוך כל התכונות הטובות שהיו לו ליוסק'ה, סבלנות לנודניקים לא הייתה ברשימה. ואנחנו היינו נודניקים. אם אני אומר, אתם יכולים להאמין לי.

  3. נשות "האקדח על שולחן המטבח" פרסמו היום את הנתונים בעקבות מותה של אשה בת 43 אתמול בפתח תקווה. על פי החשד, האשה נורתה על ידי בעלה, מאבטח הנושא נשק אישי , בעת ויכוח שהתפתח בין השניים בעת שנסעו במכוניתם. באותה העת שהתה בכלי הרכב בתם בת ה-14.

  4. המטול הזה הוא אחד האמצעים הכי יעילים לקרבות דוד נגד גוליית. המטול הזה שמתפאר בקליבר של 66 מ"מ ויורה תחמושת לטווח של יותר מ-180 מטר מסוגל לחדור קיר של כל בית לחסל טנק ששועט בעוצמה ממול ולנטרל לא מעט איומים. היתרונות העיקריים שלו: הוא קל משקל, התחמושת שלו לא כבדה מדי ובעזרתו, חייל אחד יכול לזרוע הרס שעם כלי נשק אחרים תידרש פלוגה שלמה עבורו.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: