פורסם על ידי: רועי רוטמן | 17 בנובמבר 2013

בלי לערב הורים

כשהייתי בכיתה ה' לא הכנתי שיעורים. המחנכת שלי רצתה ליידע את ההורים שלי, אז היא כתבה לי הערה במחברת לחתימתם. אני התביישתי לספר על זה להורים שלי, אז לא החתמתי אותם על ההערה. אחרי כמה ימים, למורה נמאס לרדוף אחרי אז היא נתנה לי מכתב אזהרה שני. גם על המכתב הזה לא החתמתי את ההורים, וגם כאן המחנכת שלי התעצבנה עלי. כדי להימנע מאי הנעימות החלטתי לא ללכת לבית הספר. אלא שההורים שלי לא היו מההורים שמאפשרים בקלות לילד שקם בבוקר ואומר "אמא, כואבת לי הבטן" להתחמק מהליכה לבית הספר. נאלצתי לאלתר. קמתי בבוקר, הכנתי את התיק, אמרתי שלום להוריי ויצאתי מהבית. אבל במקום ללכת לבית הספר, הלכתי לגינה ציבורית סמוכה. ישבתי בה, הוצאתי מהתיק ספר קריאה (אני, הרי, לא סתם פושטק!) והמתנתי בסבלנות עד שאראה את מכוניותיהם של הוריי חולפות ברחוב בדרכן לעבודה. אז סיימתי בנחת את הפרק שקראתי, תחבתי את הספר חזרה לתיק וחזרתי הביתה (הרי אם אני לא סתם פושטק, ברור שלא אסתובב חסר מעש ברחובות). הסיפור נמשך כמה ימים, ואז המחנכת המודאגת התקשרה להורים שלי לדרוש בשלומי ולאחל לי החלמה מהירה.

אני הייתי ילד טוב כשהייתי בבית הספר. אבל גם ילד טוב כמוני הצליח לחמוק מהראדאר של ההורים שלו במשך כמה ימים טובים. באותם ימים ההורים שלי היו סבורים שאני בבית הספר, רוכש דעת והשכלה ומוגן מצרות, כשלמעשה ישבתי בגינה ציבורית וקראתי ספר. אם היה קורה לי משהו רע באותם ימים, אני מתקשה לראות איך ניתן היה להאשים את הוריי בכך. אם מישהו היה מנצל לרעה את היותי ילד בן 10 וחצי, לא אני ולא הוריי היינו אשמים בכך. הוא היה אשם בכך. וזו הנקודה שיש לזכור כשעוסקים בסיפור המחריד של הרשת שסרסרה בילדות קטנות ושידכה בינן לבין גברים מבוגרים ושטופי זימה. האנשים שדאגו לקשר בין הילדות האלה לבין הגברים המזדקנים הם האנשים הרעים בסיפור הזה. גם הגברים המזדקנים הם האנשים הרעים בסיפור הזה, ולא משנה אם הם סתם אנשים או סלבריטאים. לפני שאדם אומר "אבל איפה היו ההורים של הילדות האלה" ולפני שאדם רומז שצריך אולי לערב את שירותי הרווחה כדי שיצילו את הילדות מהוריהן (אגב, אולי באמת צריך לערב את שירותי הרווחה, רק חבל מאוד שאנשים תופסים אותם כגוף שכל מטרתו היא להגן על ילד מפני הוריו), אדם צריך לשאול את עצמו האם ההורים שלו ידעו כל הזמן איפה הוא נמצא כשהוא היה בגיל הרלוונטי. האם הוא לא יכול היה למצוא את עצמו, בלי ידיעת ההורים ושלא בשל הזנחה מצידם, בצרות צרורות. צריך לזכור שילדים בני 15 יכולים לעשות לא מעט כדי לחמוק גם מההורים המשגיחים ביותר. אם חנון כמוני הצליח, באמת שזה לא אתגר גדול.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. וישנם גם ילדים שההורים שלהם כן מזניחים אותם. עצוב, חבל, נורא, אבל ישנם. אז בהם מותר לפגוע ? הדיון בנוגע להורים שלהם, אם ידעו איפה הם או לא, לא רלוונטי.

    • שרון, אני מסכים לחלוטין.

  2. דברי טעם. אפשר היה לוותר על השורה האחרונה, שלדעתי מחלישה את הטיעון שלך בנושא ההורים והילדים שהוא חשוב מספיק שלא מצריך את הגימיק…. טוב שבמדינה דמוקרטית את מה שנוגע למשפט האחרון תוכל לנסות לשנות… בקלפי.

  3. מה הקשר לשורה האחרונה? השאירה טעם חמוץ. דווקא רציתי לפרגן. עכשיו תשכח מזה.

  4. תופעה ידועה. כ4 שנים מבוגר ממך כשבתיכון עשו ניסוי כשבעצם כל היום הסתובבנו כמו באוניברסיטה בין הכיתות השונות ואף אחד לא ידע מי נמצא איפה. מכיון שאנחנו מדברים טרום עידן המחשבים – הרי שלא היתה שום יכולת לבדוק מי הגיע או לא הגיע לבית הספר.

    כבכור לעוד שלושה אחים הייתי הילד הטוב בבית, ולכן יכולתי כל בוקר לקום לעלות על אוטובוס ולהמשיך לתל אביב או לים להעביר את הזמן עד 15 ואז לחזור הבייתה שמח וטוב לב. לקח לבית הספר עד אסיפת ההורים של סוף השנה להבין שאני לא נמצא.
    השוק של אמא לגלות שהילד הטוב לא באמת כזה (סוג של עונג בגיל 15).

    עכשיו אני לעומת זאת מתחיל להילחץ עם הבנות כשעדין יש לי עוד כמה שנים לפני שאהיה באמת בלחץ – כנראה שאנעל אותן במחסן – זה הכי בטוח.

    ולמען הסר ספק אני לא סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו – אלא חייבים להעיף אותם לכל הרוחות.

  5. אתה מתאר מצב בו הורייך לא ידעו שאינך מגיע לבית הספר בשעות הלימודים, אבל בסופו של דבר המערכת פעלה נכון ואחרי מספר ימי העדרות המחנכת כמצופה יצרה קשר עם הוריך. אף אחד לא מצפה שכל הורה יקח את ילדיו לבית הספר ויוודא שהם בכיתה עם כניסת המורה.

    אבל מצב שבו בני נוער יוצאים לבלות בלילות וחוזרים בשעות מאוחרות מאוד (או מוקדמות תלוי איך תסתכל על השעון) וההורים לא מבררים מה קורה עם הילדים ו"סומכים" עליהם הוא בהחלט בעייתי כי בשעות האלה אין עוד גורם מפקח מלבד ההורים ופה נבחנת הסמכות ההורית

  6. ואותי מעניין למה כל כך פחדת להראות את ההערה להורים…
    אני מלמדת את הילדים שלי לפחד ממני ברמה מסויימת בגבול הסביר כי ממילא יש לי רק עוד שנים מעטות עד שהחינוך שאני דוגלת בו ינסה את מזלו בהשפעות סביבתיות, אבל אם קיבלו הערה ביומן, ולא יראו, אכעס יותר. אז הם כבר יודעים מה עדיף…

    • הוא לא אמר 'פחדתי', הוא אמר 'התביישתי'. מכיוון שעל פי עדותו הוא היה סה"כ ילד טוב, אני יכולה להבין מצב שבו הוא מרגיש *לא נעים* על זה שכתבו לו הערה במחברת.

  7. מקרי רצח הילדים מלמדים שהמדינה אינה מספקת הגנה יעילה לחיי ילדים המצויים בסיכון מצד הוריהם. כישלון מוסדות המדינה, הרווחה, בתי המשפט, המשטרה, שירותי בריאות הנפש ואחרים, להגן על ילדים פעוטים, מתברר כהפקרת ביטחונם. דרוש שינוי באופן שבו מתמודדת המדינה עם רצח ילדים על ידי הוריהם: הענשה והרחקת הורים אלימים מקשר עם ילדים (ולא הרחקת הילדים). מאידך, יש לחזק את המערכות המשפחתיות-קהילתיות לטיפול בילדים.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: