רצח רבין, כפי שהסבירה לי בתי

לפני כמה ימים, לבקשתה של שירה, הבטחתי לה שאם תהיה מלחמה אני לא אהרג בה.

-=-

שירה חזרה אתמול מהגן, ואחת שיודעת שאלה אותה איך עבר עליה היום.

שירה: "סיפרו לנו על אדם מבוגר שהיה פעם-פעם ראש הממשלה, לפני שביבי היה ראש הממשלה"

אחת שיודעת: "איך קראו לו?"

שירה: "אני לא זוכרת"

אחת שיודעת: "קראו לו אולי רבין?"

שירה: "כן. רבין. הוא מת. היה איזה מישהו שמאוד לא אהב אותו, אז הוא לקח אקדח והרג אותו. אבל אני חושבת שזה לא בסדר שהוא הרג אותו. הוא היה צריך לחכות שהוא יהיה זקן וימות מעצמו"

אחת שיודעת: "אוקיי"

שירה: "נכון שאתם לא אוהבים את ביבי כי הוא רוצה שתהיה פה מלחמה? אתם חושבים שאולי צריך להרוג אותו?"

כאן אחת שיודעת פתחה בהסבר ארוך וחד משמעי והבהירה לשירה שאנחנו לא בקטע של הרג אצלנו בבית. היא הסבירה לשירה שאלימות היא לא פתרון, ושיש דבר שנקרא בחירות ושככה מחליפים ראש ממשלה. שירה ניסתה להקשות, אמנם, והזכירה שהפסדנו בבחירות שהיו, אבל אחת שיודעת אמרה "אז צריך לנסות שוב ושוב ושוב, עד שנצליח". אחת שיודעת הזכירה לשירה גם כמה היא היתה נעצבת לו היו הורגים את הוריה או מישהו אחר ממשפחתה. נדמה שההסבר שכנע את שירה, שביקשה מאחת שיודעת להבטיח שגם היא לא תיהרג במלחמה.

הסיפור הזה נע בין המעצבן (למה לעזאזל מדברים עם ילדים בני חמש על רצח רבין בגן) לבין החמוד. אבל יש בו גם צד מייאש שאומר משהו על מה שרצח רבין עשה לחברה הישראלית. בכל הדיונים שראיתי על רצח רבין בימים האחרונים (ובשנים האחרונות) עולה שוב ושוב השאלה האם הרצח הצליח, לטווח הארוך, להשיג את מטרתו, ועד כמה הוא השפיע באמת על הכיוון הפוליטי שאליו הלכה המדינה בעשרים השנים האחרונות. אני לא באמת יודע מה התשובה לשאלה הזו. אני כן יודע שילדה קטנה אחת, בת קצת יותר מחמש, גדלה בעולם שבו רצח פוליטי הוא אחד מהכלים שנראים לה, בתמימותה, ככלים לגיטימיים במשחק הפוליטי. היא, כמובן, לא יודעת לנסח את זה ככה. אבל בכל זאת, היא שומעת בגן על רצח רבין, נזכרת שהוריה לא אוהבים את ראש הממשלה הרע שנבחר פה, ופתאום עולה בה השאלה האם זו לא הדרך הראויה לפתור בה את המחלוקת.

מאז שאין אלוהים, אין מי שירחם על ילדי הגן.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.