בתחילת 2010 היה לי הרבה פחות טוב בחיים. עבדתי במשרד עורכי דין נורא ואיום עם בוס מנוול ושנאתי כל בוקר שבו קמתי כשאני צריך ללכת לעבודה. שנאתי כל רגע שבו הייתי במשרד וסיימתי כל יום עבודה כשאני מתוסכל, אומלל ולעתים מושפל. השיחה שבה פיטרו אותי (בלי שימוע) מהמשרד המחורבן הזה היתה, בלי שום ספק, הרגע הכי מאושר בעבודה שלי שם.
באחד הערבים יצאתי ממש מדוכא מהמשרד. עליתי על האופניים והתחלתי לדווש הביתה בחצי כוח. תוך כדי רכיבה האזנתי ל-88fm. כשעמדתי ברמזור מתחת למגדלי עזריאלי וחיכיתי לירוק, התחיל להתנגן פתאום שיר שלא הכרתי, מפיה של זמרת שאני מאוד אוהב. חיכיתי וחיכיתי, ועוד לפני שהאור התחלף, היא פתאום הזכירה לי שאני בדרך הביתה, ואני התחלתי לדמוע בשילוב של יאוש גמור ושמחה פראית.
עד היום אני לא יודע מה המלים של השיר. אני זוכר בעל פה את שתי השורות הראשונות ואת הפזמון, וזה כל מה שמשנה לי. בסוף עוד יהיה לנו טוב.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו
Roee-geist 
להשאיר תגובה