נפתלי בנט אמר הבוקר בגלי צה"ל את הדברים הבאים:
לדברים אלה הוסיף השר בנט גם ציוץ משלו:
עניתי לציוצו של השר בנט וביקשתי שיתן לי דוגמה לפיגוע דקירה *אחד* בהיסטוריה של מדינת ישראל שבו נפגעו מחצית ממספר הנפגעים המופרך שציין. אני מעריך, כמובן, שהוא לא יענה.
-=-
בשבת הקרובה יקרא נפתלי בנט את פרשת "לך לך". הפרשה הזו, בעיניי החילוניות, כורכת בתוכה את את שורשיו של הסכסוך. בתחילתה מצווה אברם לעזוב את ביתו וללכת אל הארץ שאלוהים מתכוון לתת לו וליורשיו. בהמשך מתרגש עלינו סיפורם של הגר וישמעאל והברכה האלוהית לבנה של אמתה של שרה, והפרשה נחתמת בכניסתם של אברם ובני ביתו, לרבות ישמעאל, בברית המילה ובשינוי שמו של אברם לאברהם. אבל בין לבין קורה דבר מה נוסף: אברם ואחיינו לוט מסתכסכים ביניהם, ולוט לוקח את עדריו ויורד לחיות בסדום. כאן נשתלים ניצניו של הסיפור הגדול של פרשת וירא, אותה יקרא נפתלי בנט בשבוע הבא. וגם כאן יש נקודת השוואה יפה לימינו.
כשאברהם שומע על כוונתו של אלוהים להחריב את סדום ועמורה, הוא מחציף פניו ומעז להיכנס למשא ומתן עם בוראו, שולחו ופטרונו. אברהם מתמקח ומתמקח עם אלוהים על הערך שיש לייחס לחייו של אדם חף מפשע, ומצליח לשכנע את אלוהים שאפילו אם יימצאו בעיר כולה רק עשרה חפים מפשע, יש לחוס על העיר ועל רשעיה. אברהם, אלוהים והסופר המקראי אינם טפשים. הם יודעים היטב שמשמעות החנינה הזו היא חיי אדם. יהיו אנשים שיפגעו מידי רשעי סדום, ושלו היה אלוהים מוכן להקריב את עשרת הצדיקים לא היו נפגעים. אבל זה לא עובד ככה. לאלוהים – אפילו לאלוהים! – יש גבולות.
דבריו של נפתלי בנט הם תמונת הראי של המשא ומתן הזה בין אברהם לאלוהים. בנט, אקדח חגור למותניו, אומר במפורש שהרג של חפים מפשע הוא משהו שצריך ללמוד לחיות איתו. הכל נמדד בשיקולי עלות/תועלת, וכל עוד המחיר סביר – הרג הוא דבר נכון ודיון על נחיצותו של ההרג היא קשקוש. בנט לא מסביר איך נדע, ללא קיום דיון, איפה עובר הגבול, ומה עושים אם הנזק ההיקפי עולה על הנזק הישיר.
אני לא אדם דתי, אבל בכל זאת אני לא חושב שהדיון שניהל אברהם אבינו עם אלוהים הוא קשקוש. למען האמת, אפילו אלוהיו של מר בנט לא חשב שהדיון שאברהם אבינו מנהל איתו הוא קשקוש.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
Roee-geist 
כיכר העיר