על החירות

לפני זמן מה, הרהבתי עוז וכתבתי פוסט על נושא שהבנתי בו מוגבלת. ואכן, ערוותי נחשפה עד מהרה, בזכות עירנותו של מגיב אלמוני. ההסבר שהיה בידי לתת לאי הדיוקים היה שהבלוג הזה אינו כולל אסופה של מאמרים מדעיים או דיווחים עיתונאיים. זהו אשנב צר לתוך ראשי, על שלל הרעיונות והאסוסיאציות המתרוצצים בו. כבעל הבלוג, יש לי את החירות לכתוב כל שעולה על רוחי (כמעט, שהרי אין חירות מוחלטת), ואף לשנות את המציאות מעט כך שתשרת את צרכיו של הפוסט. זו החירות האמנותית, הליצנציה פואטיקה שלי. מותר לי לכתוב את הפוסטים שלי באופן שאולי חוטא מעט לאמת, אבל יש בו כדי לתרום לפוסט. אם טובת הפוסט דורשת, תייצג הטילדה "יחס ישר" במקום אחד, ובמקום אחר יהא הדולפין דג.

ישנם בבלוג הזה מספר טקסטים שעושים שימוש כזה או אחר בחירות זו, וישנם אפילו מדור קבוע, שאלו מבין הקוראים שמעוניינים רק באמת גמורה ומוחלטת טוב יעשו אם יתרחקו ממנו. אבל לא תמיד יכול אדם להרשות לעצמו חירות אמנותית שכזו. לעתים, מוצא עצמו המושך בעט בסיטואציה בה מצופה ממנו לומר דברים כהווייתם, ללא קישוטים וללא התאמות.

מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה

בג"ץ 706/94, שפרה רונן נ' פרופ' אמנון רובינשטיין הוא מקרה כזה. אביה של העותרת, אברהם סמרגנדי, היה בעל חנות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. גם לעזרא עזיז שנסי היתה חנות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. בין שנסי לסמרגנדי ניטש סכסוך ארוך, ששיאו הדרמטי היה בבוקר אחד, בו הגיע שנסי אל חנותו של סמרגנדי כשהוא חמוש באקדח (אשר לא ברור לי אם נישא בליצנציה). הויכוח שפרץ בין השניים הסתיים בכך ששנסי ירה בסמרגנדי והרגו. בבית המשפט הורשע שנסי ברציחתו של סמרגנדי ונידון למאסר עולם. זמן קצר לאחר מכן, פנה שנסי לנשיא המדינה בבקשת חנינה. בבקשתו, טען שנסי שמצבו הבריאותי בכי-רע, ואף צירף לה חוות דעת רפואיות התומכות בטענה. שר המשפטים המליץ בפני נשיא המדינה להקל בעונשו של שנסי, נשיא המדינה נענה להמלצה ושנסי שוחרר מכלאו לאחר שריצה עונש מאסר של 6 שנים ו-4 חודשים. בתו של סמרגנדי עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק וביקשה את ביטולה של החנינה. בעוד העתירה תלויה ועומדת, הסתבר ששנסי ואחיו הצליחו לשכנע, תמורת סכום פעוט של 50,000 ש"ח, פקיד בקופת חולים להשתדל ולהשיג עבור שנסי חוות דעת רפואיות אשר לא עמדו, אם לנקוט לשון עדינה, בקריטריונים מקובלים של הצמדות לעובדות. השופט חשין, שכתב את פסק הדין בעתירה, כתב על כך את אחד הטקסטים האהובים עלי ביותר:

באי-כוחו המלומדים של שנסי, עורכי-דין פלדמן וספרד, עשו בסיכומיהם בכתב את כל הניתן כדי לחלץ את שנסי מן הסבך. לטענתם (ותוך פירוש לדברים שאמר בית-משפט השלום על ד"ר אור) אין בה בחוות-דעתו של ד"ר אור לא מירמה ולא שקר, "אלא במקרה הגרוע ביותר [המדובר הוא] בליצנציה מדיקה, על משקל ליצנציה פואטיקה, שהיא הרשיון הניתן למשוררים להדגיש קווים ותכונות". נער הייתי, גם זקנתי: ליצנציה פואטיקה שמעתי עליה וידעתי מהי; ליצנציה מדיקה – לא שמעתי עליה ולא ידעתי מהי. השיר נישא על כנפי הרוח – בני-רשף יגביהו-עוף – ומיטב השיר – כְּזָבוֹ; ואולם טרם שמעתי כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא כְּזָבוֹ. משורר שיספר לנו כי ראה דגים הנכנסים במעופה אל ביתו מבעד לחלון, נקבל את דבריו בהתפעמות ובהשתאות; פרופסור שכך ילמד את תלמידיו בשיעור זואולוגיה, יועבר לפקולטה לדרמה. אשר לחוות-דעתו של רופא – כחוות-דעתו של ד"ר אור – לתומנו סברנו עד-כה כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא באמת שבו, אמת שאינה ניגַעַת לא בהפרזה, לא בגוזמה ובוודאי לא בְּכָזָב. ואם אלה דברים אמורים בחוות-דעת הניתנת בידי חולה והמאשרת כי נזקק הוא לשלושה ימי מנוחה בביתו, על-אחת-כמה-וכמה ייאמרו הדברים על חוות-דעת שלידיעת הרופא החותם עליה אמורה להיות מוגשת לנשיא המדינה או לבית-משפט. אם נכיר ב"ליצנציה מדיקה", כטענת באי-כוח של שנסי, כמו הוספנו ואמרנו כי בתי-המשפט אל להם להשתית הכרעות-דין על חוות-דעת של רופאים.

ואם זה לא היה עניין רציני, היינו אומרים שזה מקרה של ליצנות פואטית.