זכויות וחובות

האפשרות שמחר בבוקר תהיה שביתה בבתי הספר היסודיים מעמידה אותי בדילמה בין האישי לבין הפוליטי. מצד אחד, אני רוצה שהמורים יעמדו על זכויותיהם, יאבקו עליהן כשצריך ואפילו ישבתו. מצד שני, זה פאקינג ינואר ויש לי מיליון דו"חות להוציא ולאחת שיודעת יש לא פחות עבודה מאשר לי ולשנינו אין זמן לשיט הזה.
ואז נתקלתי בציוץ הזה של עמיר בן-דוד, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", ודברים קצת הסתדרו לי בראש.

החוצפה של השבתת מערכת החינוך,אחרי כמעט שבועיים של חופשה חסרת פרופורציות לכלום, עוברת כל גבול.
גם להורים יש זכויות וחובות, לא למורים וגננות pic.twitter.com/Kgc5m6oHVw

— עמיר בן-דוד Amir Ben-David (@BendavidAmir) January 2, 2017

בן-דוד מדבר על זכויותיהם וחובותיהם של ההורים, מציב אותן מול אלו של המורים ומתייחס בכך אך ורק לכאב הראש של הורים שיאלצו למצוא מחר סידור להשגחה על ילדיהם המושבים מלימודים. זה מיסגור שגוי מהיסוד. מערכת החינוך הממלכתית נועדה, אכן, להגשים זכות חשובה. הזכות הזו, הזכות לחינוך, היא זכות של התלמידים ולא של הוריהם. התלמידים, כמה מפתיע, בכלל לא קיימים במשוואה שיצר בן-דוד.
מה שבעצם בן-דוד מדבר עליו הוא זכותם של הורים לשירותי שמרטפות ממלכתיים במימון המדינה. אלא שזכות זו אינה קיימת. מערכת החינוך אינה בייביסיטר. מטרותיה – ואני יודע, כי בדקתי את חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, ובמיוחד את סעיף 2 בו, שעוסק במטרותיו של החינוך – הן לספק לתלמידים חינוך וכלים, ולא לשמש אך ורק כבייביסיטר. זו, כנראה, הסיבה שלמרות כל בדיקותיי לא מצאתי את "חוק השמרטפות הממלכתי".

עם זאת, בדבר אחד בן-דוד צודק. חובות דווקא יש להורה. לי, כהורה, יש חובה לדאוג לשלומן, רווחתן ועתידן של בנותיי כמיטב יכולתי. מהחובה הכללית הזו נגזרת גם החובה הספציפית לדאוג לחינוכן. אני חייב לאפשר להן לרכוש את החינוך הטוב ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, והמשמעות היא שאני לא יכול להסתפק בזה שהמורה שבידיו אני מפקיד את שירה בבוקר יהיה רק בייביסיטר. אני רוצה שהוא יהיה איש חינוך, שהוא יתרום משהו לשירה מעבר לדאגה שהיא לא תפגע או תפצע או תמות בכיתה. כדי שזה יקרה, צריך לשלם כמו שצריך. צריך לתת למורה הזה שכר ותנאים שמכבדים אותו ואת המשימה שאני, כהורה, רוצה שהוא ימלא. חובתי, כהורה שהאינטרס של ילדיו לנגד עיניו, לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שהמורה יוכל וירצה להיות מורה.

וככה אני פותר את הדילמה שממנה התחלתי. החובה שלי כהורה היא לתמוך בשביתת המורים. החובה שלי היא לאותת למדינה שלמרות שהשביתה הזו לא נוחה לי, זו אי נוחות שנסוגה מפני זכויותיהם של המורים (שכזכור, חלקם סובלים מתשלום חלקי מאוד של שכרם מאז חודש ספטמבר, בעיה שחוזרת מדי שנה ושאת פתרונה הבטיח נפתלי בנט למצוא, ואז הבטיח לבדוק ולאחרונה החליט להסתפק ב"לצמצם"), ולא בי תמצא המדינה את מי שיסכים ללחוץ על המורים לסיים את שביתתם. אין סתירה בין האינטרס של המורים פה לבין סדר העדיפויות שלי. לכן, ינואר או לא ינואר, דו"חות ללקוחות או לא, השביתה הזו היא שביתה מוצדקת.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.