Most of all you've got to hide it from the kids

לפני שש שנים וחצי פוטרתי ממקום עבודה. אלה היו הפיטורים הרביעיים שלי בשלוש שנים. בכל המקרים הקודמים, הצלחתי למצוא עבודה חדשה תוך חודש-חודשיים, אבל בפעם הזאת ישבתי בבית חצי שנה. ככל שנקף הזמן, מצב הרוח שלי הלך והדרדר. כשכבר קיבלתי הצעת עבודה, בתחום עיסוק שונה לחלוטין מזה שעבדתי בו, סיננתי את המציע במשך 3-4 ימים כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם עבודה שדורשת ממני שינוי משמעותי בחיים המקצועיים. בסופו של דבר, אחרי שחברה ששידכה ביני לבין מקום העבודה ההוא שלחה לי הודעה ואמרה שזה לא לעניין שאני מסנן, עניתי לטלפון, קיבלתי את העבודה והחזקתי בה כמעט חמש שנים. במשך כל חמש השנים האלה, בכל פעם שהבוס שלי קרא לי לשיחה ולפני כל שיחת משוב חצי-שנתית, הייתי בטוח שהולכים לפטר אותי. העובדות, למעשה, היו שבכל שיחת משוב קיבלתי מחמאות על עבודתי (וגם ביקורת, כמובן, כשהיה צריך), שמדי שנה העלו את שכרי, שמעת לעת הוסיפו לי תחומי אחריות ושביקשו לשמוע את דעתי המקצועית על נושאים שונים. כל העובדות האלה לא שינו שום דבר בחרדה שתקפה אותי בכל פעם שזימון לשיחת משוב תקופתית נחת אצלי באאוטלוק ולא עזרו בכלל למצב הרוח בכל פעם שהבוס יצא מהמשרד שלו וקרא באופן-ספייס "רועי, אתה יכול לבוא שנייה?".

-=-

לפני כשנה וחצי החלטתי שאני רוצה להחליף מקום עבודה. עצם העובדה שיכולתי להביא את עצמי להרהר בעניין היתה צעד גדול מאוד מבחינתי. לפני קצת יותר משנה מצאתי עבודה אחרת, התפטרתי ממקום העבודה הקודם ולפני כשנה התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי. מקום העבודה הנוכחי שונה מאוד מהמקום הקודם, ומכל המקומות שקדמו לו. אין יום שבו אני מגיע למשרד ולא מרגיש כאילו תיכף יקרעו את המסיכה ויבינו שאני בעצם מיותר ושעדיף שאלך. העובדה שכבר עברתי שם שתי שיחות משוב חצי-שנתיות, ושבשתיהן קיבלתי מחמאות גדולות מאוד על עבודתי, לא עוזרת. לפני שבוע הבוסית שלי שלחה לי לפתע זימון לשיחה אישית, ובמקום להניח שהיא רוצה סתם לשמוע מה קורה איתי (וזה מה שהיא רצתה), הנחתי שהיא רוצה לפטר אותי. החדשות הטובות הן שהצלחתי לתמלל לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני לא צריך לחשוש מדי מהשיחה הזו, ושבמידה מסויימת הצלחתי להרגיע את עצמי לפניה.

-=-

לפני חצי שנה בערך, מנהלת משאבי האנוש של מקום העבודה שלי זימנה אותי לשיחה. כמובן, הייתי בלחץ. מה שהרגיע אותי היתה העובדה שמועד הפגישה היה בערך שלושה שבועות אחרי שהזימון נשלח, אז הנחתי שזה לא שימוע לפני פיטורין. כשהגיע מועד הפגישה הסתבר שזה פשוט חלק מתהליך הקליטה של עובדים חדשים: אחרי חצי שנה בעבודה, עובד חדש נפגש לשיחה עם מנהלת משאבי האנוש. הצלחתי לגייס משאבים נפשיים ולהגיד לה בשיחה כמה הזימון הלחיץ אותי. באותו רגע היא קבעה לי מועד לשיחה נוספת, לתחילת אפריל, כדי  שלא אלחץ מזימון פתאומי. בשבוע שעבר היא הקדימה את הפגישה בשלושה ימים, ואני נדרש להרבה מאמץ נפשי כדי לא להיכנס להיסטריה.

-=-

יש לי בעיה. אני יודע לזהות אותה, אני יודע פחות או יותר להצביע על המקורות שלה. זה כמעט שלא עוזר לי להתמודד עם הבעיה. זו בעיה שהיתה פעם גדולה, ואיכשהו עם הזמן קצת קטנה, אבל היא עדיין בעיה. יכול להיות שהבעיה הזו מצריכה שאקבל עזרה. למעשה, הבעיה הזו מצריכה שאקבל עזרה. זה שאני מנהל חיים תקינים לא אומר שאני צריך לחיות עם בעיה, אם יש אפשרות לחיות בלעדיה. אני גם מגיע מסביבה חברתית שבה מילים כמו "פסיכולוג" או "טיפול" או "תרופות פסיכיאטריות" אינן מילים גסות. ועדיין, למרות כל הרציונליזציה היפה הזה, אני לא הולך לטיפול. לכל שלב ברציונליזציה הזו יש "רציונליזציית" נגד: זו לא באמת בעיה, זה פחות מפריע ממה שאני עושה מזה, אני מנהל חיים תקינים, זה יקר ולא שווה את הכסף. השורה התחתונה היא שלמרות שאני יודע שיש בעיה ויודע מה אפשר לעשות כדי לפתור או לצמצם אותה, אני בוחר פשוט לחיות איתה.

-=-

בימים האחרונים החליט ראש הממשלה להציג את יריבו הפוליטי המרכזי, בני גנץ, כאדם שבריאותו הנפשית אינה איתנה. נתניהו עושה את זה באופן מגושם מאוד, כמעט ילדותי. אבל אז מגיע אדם שלא חשוד כעושה דברו של נתניהו, בן כספית, ותוך ניסיון (מגושם וילדותי לא פחות) לבקר את הקמפיין הזה של נתניהו, דווקא תורם לו. כספית כותב שהגיע לידיו מידע לפי גנץ טופל בעבר בידי פסיכולוגית, ואפילו נזקק לתרופות. האופן שבו כספית כותב את זה, כאילו מדובר בדבר שמקורות צריכים למסור בהיחבא לעיתונאי אמיץ, שיציג אותם לציבור ויחשוף את האמת המבישה שהפוליטיקאי המתחיל מנסה להסתיר, מזיק לא פחות, ואולי אף יותר, מהקמפיין של נתניהו. המסר שעולה מהטור של כספית הוא "זה לא בסדר מה שנתניהו עושה פה, אבל תדעו לכם שגנץ באמת הלך פעם לפסיכולוגית על כל ההשלכות של זה". בסופו של דבר, כספית ונתניהו משדרים מסר אחיד: ללכת לטיפול פסיכולוגי זה דבר רע וראוי לגינוי, או לפחות להרמת גבה. גם תגובתו של בני גנץ עצמו (שאמר שהכדורים היחידים שהוא מכיר הם כדורי 5.56 ו-7.62) יוצרת ניגוד מובהק בין הדימוי של מי שנזקק לעזרת פסיכולוג כחלש ובין הדימוי של מנהיג חזק, בטחוניסט עם סכין בין השיניים.

-=-

אין לי שום רצון להאדיר את הבעיה הקטנה שתיארתי בתחילת הפוסט. היא באמת לא גדולה במיוחד ואנשים מתמודדים עם בעיות גדולות מאלה. אבל יחד עם זאת, חשוב לי לומר שהקמפיין של נתניהו והאופן שבו עיתונאי מכובד מחד ויריב פוליטי של נתניהו מאידך הפנימו את המסר שלו והפכו לסוכנים שלו בעצמם הוא בדיוק מסוג הדברים שמחזקים את כל הרציונליזציות והנימוקים המאולצים שאני מוצא כדי להסביר לעצמי למה אני בעצם לא צריך פסיכולוג. וזה שאני יודע ומבין את זה לא משחרר אותי מהאחיזה של הרציונליזציות והנימוקים המאולצים האלה. הנזק נעשה.

-=-

-=-

ומלבד זאת, שלא לומר ובגלל גם זאת, אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.