שתף

באיחור קל קראתי את סעיף 345 לחוק העונשין, הוא הסעיף העוסק בהגדרת עבירת האונס והעונש עליה, והשתכנעתי שהאירועים המזוויעים באיה נאפה שעליהם קראנו בשבועיים האחרונים הם לא תיאור של "רק" צילום והפצה של סרטונים מיניים ללא רשות (מעשה שהוא כשלעצמו עבירה פלילית), אלא תיאור של עבירת אונס מובהקת, כפי שזו מוגדרת במשפט הישראלי. בנוסף, הגעתי למסקנה שהאונס הספציפי הזה הוא אונס בנסיבות מחמירות, שהעונש עליו חמור יותר מאשר העונש הרגיל על עבירת אונס. צייצתי את דעתי זו ונתבקשתי על ידי תמר להסביר את כוונתי. הסברתי את זה בשרשרת ציוצים בטוויטר, אבל אני רוצה לחזור על זה גם פה.

-=-

סעיף 345(א) לחוק העונשין הישראלי עוסק בהגדרה משפטית של המונח "אונס". הנה ציטוט שלו (ההדגשות שלי):

345. (א)  הבועל אשה –

(1)   שלא בהסכמתה החופשית;

(2)   בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3)   כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או

(4)   תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5)   תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים.

מה שאנחנו יודעים על מה שקרה באיה נאפה הוא זה: אשה נכנסה לחדר במלון עם מספר לא ברור של גברים, שקיימו איתה יחסי מין (ככל הנראה בהסכמה, אבל אני בטוח שגם על זה אפשר להתווכח) תוך שהם מצלמים את מעשיהם ומפיצים את התיעוד (וזה כבר לא היה בהסכמה). לדעתי, יש הבדל מהותי בין יחסי מין שתכליתם הנאה של כל הצדדים המעורבים ובין יחסי מין שתכליתם השפלת מי מהצדדים והפקת פורנו חובבים בהשתתפותו וללא הסכמתו. הסכמתה של אישה לקיום יחסי מין צריכה להיות ביחס לכל הפרטים המהותיים בו. כשם שאדם שמסיק מהסכמה של אישה לשוחח, להתחבק או להתנשק עימו גם הסכמה לשכב עימו הוא אנס (ערכית ומשפטית), גם אדם שמסיק שהסכמה להיכנס עימו למיטה היא בהכרח גם הסכמה להיכנס עימו לאולפן הסרטה מאולתר הוא אנס. וכמו שכתוב בציטוט שלמעלה, מי שאונס צפוי לעונש של 16 שנות מאסר.

אלא מה? כמו שאפשר להסיק משמו של סעיף 345(א), קיים גם סעיף 345(ב). זה סעיף שעוסק באונס בנסיבות מסויימות (שאני, ולא החוק, קורא להן "נסיבות מחמירות"), וכדאי להביא כאן גם אותו (שוב, ההדגשות שלי):

345. (ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס – מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה: –

(1)   בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן
(א)(1), (2), (4) או (5);

(2)   באיום בנשק חם או קר;

(3)   תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4)   תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5)   בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

אחד הדברים שאנחנו יודעים על מה שקרה באיה נאפה הוא שלא היה מדובר באירוע בארבע עיניים. לא מדובר באדם בודד שצילם את עצמו מקיים יחסי מין עם הנפגעת בלי לבקש ולקבל את רשותה לכך. מדובר בכמה וכמה אנשים שצילמו ועודדו זה את זה. המסקנה היא שכל אחד מהאנשים האלה ביצע עבירת אונס כפי שהוא מוגדרת בסעיף 345(א)(2), וכל אחד מהאנשים האלה ביצע את העבירה הזו בנסיבות מחמירות כפי שהן מוגדרות בסעיף 345(ב)(5), ולכן העונש שיכול להיגזר עליו הוא לא 16, כי אם 20 שנות מאסר.

-=-

כל הדברים האלה נכונים לגבי מעשים שבוצעו בישראל. הבעיה כאן היא שאיה נאפה אינה בישראל, ולכן החוק הפלילי הישראלי אינו חל על מעשים שבוצעו בה. לכן, כל הפוסט הזה לא משנה הרבה לעניין הסיכונים המשפטיים שבהם חבורת האנסים מאיה נאפה עשויה למצוא את עצמה. אלא שרשימת האיסורים הפליליים שחברה החליטה להטיל על עצמה משקפת, לפחות תיאורטית, את התפישה הערכית של החברה הזו. החברה הישראלית בחרה להכניס יחסי מין שהתקיימו בהסכמה שהושגה במרמה תחת הגדרת אונס ולצד זאת לקבוע שאונס שבוצע בקבוצה חמור יותר מאונס שביצע אדם בודד. לא מדובר פה בילדים-של-כולנו שבסך הכל נסחפו קצת וצילמו את עצמם באקט מיני. מדובר פה באנסים דה-פקטו, גם אם לא דה-יורה. אולי הם ניצלו מסנקציות פליליות, אבל העובדה הזו אינה מחסנת אותם מביקורת ערכית ומסנקציות חברתיות. חייבים לזכור ולהזכיר את זה, כדי שהילדים-של-כולנו האלה ידעו שכשאנחנו מסתכלים עליהם אנחנו רואים בני אדם שיש להם נשמה ומצפון של אנסים, ואנחנו מתייחסים אליהם בהתאם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

אני לא מאמין בזה שכיהודי בישראל, אני יודע יותר טוב מערבי אם הערבי צריך לצאת ולהצביע. אני כן מאמין שכיהודי בישראל, יש לי אחריות על מה שהשלטון שלי, היהודי עד קצה האין-ערלה שלו, עושה כדי להגביל את הגישה של אזרחי ישראל הערבים להליך הפוליטי בישראל. לכן, תרמתי כפי יכולתי ליוזמה המבורכת של ארגון זזים – קהילה פועלת ززيم- حراك شعبيّ לממן אוטובוסים שיסיעו בוחרים מכפרים לא מוכרים בפזורה הבדואית בנגב (שכמובן, אף אחד לא טורח להציב בהם קלפי) אל הקלפיות שבהן הם רשומים להצבעה. האחריות שלי היא לאפשר את ההצבעה, להקל עליה ככל שאני יכול ולתת לאזרחי ישראל הערבים את האפשרות לבחור לבחור.

-=-

רוב מוחלט של מי שיקרא את הפוסט הזה הוא יהודי. לכם אני כן קורא פוזיטיבית: צאו להצביע. תנו את קולכם לכל דבר מ"כחול לבן" ושמאלה. תעזרו להפיל סוף סוף את השלטון מלבה השנאה, החשדנות והלאומנות של בנימין נתניהו, שכבר עשר שנים מטיל על כולנו אחריות כבדה מנשוא על מעשיו הרעים. ואם טוב הדבר בעיניכם, הנה כאן יש לינק לפרויקט של "זזים" ואני אשמח אם מישהו מקוראיו המעטים של הבלוג הזה יצטרף גם הוא בתרומה, כפי יכולתו וראות עיניו. תודה.

שתף

לפני שש שנים וחצי פוטרתי ממקום עבודה. אלה היו הפיטורים הרביעיים שלי בשלוש שנים. בכל המקרים הקודמים, הצלחתי למצוא עבודה חדשה תוך חודש-חודשיים, אבל בפעם הזאת ישבתי בבית חצי שנה. ככל שנקף הזמן, מצב הרוח שלי הלך והדרדר. כשכבר קיבלתי הצעת עבודה, בתחום עיסוק שונה לחלוטין מזה שעבדתי בו, סיננתי את המציע במשך 3-4 ימים כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם עבודה שדורשת ממני שינוי משמעותי בחיים המקצועיים. בסופו של דבר, אחרי שחברה ששידכה ביני לבין מקום העבודה ההוא שלחה לי הודעה ואמרה שזה לא לעניין שאני מסנן, עניתי לטלפון, קיבלתי את העבודה והחזקתי בה כמעט חמש שנים. במשך כל חמש השנים האלה, בכל פעם שהבוס שלי קרא לי לשיחה ולפני כל שיחת משוב חצי-שנתית, הייתי בטוח שהולכים לפטר אותי. העובדות, למעשה, היו שבכל שיחת משוב קיבלתי מחמאות על עבודתי (וגם ביקורת, כמובן, כשהיה צריך), שמדי שנה העלו את שכרי, שמעת לעת הוסיפו לי תחומי אחריות ושביקשו לשמוע את דעתי המקצועית על נושאים שונים. כל העובדות האלה לא שינו שום דבר בחרדה שתקפה אותי בכל פעם שזימון לשיחת משוב תקופתית נחת אצלי באאוטלוק ולא עזרו בכלל למצב הרוח בכל פעם שהבוס יצא מהמשרד שלו וקרא באופן-ספייס "רועי, אתה יכול לבוא שנייה?".

-=-

לפני כשנה וחצי החלטתי שאני רוצה להחליף מקום עבודה. עצם העובדה שיכולתי להביא את עצמי להרהר בעניין היתה צעד גדול מאוד מבחינתי. לפני קצת יותר משנה מצאתי עבודה אחרת, התפטרתי ממקום העבודה הקודם ולפני כשנה התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי. מקום העבודה הנוכחי שונה מאוד מהמקום הקודם, ומכל המקומות שקדמו לו. אין יום שבו אני מגיע למשרד ולא מרגיש כאילו תיכף יקרעו את המסיכה ויבינו שאני בעצם מיותר ושעדיף שאלך. העובדה שכבר עברתי שם שתי שיחות משוב חצי-שנתיות, ושבשתיהן קיבלתי מחמאות גדולות מאוד על עבודתי, לא עוזרת. לפני שבוע הבוסית שלי שלחה לי לפתע זימון לשיחה אישית, ובמקום להניח שהיא רוצה סתם לשמוע מה קורה איתי (וזה מה שהיא רצתה), הנחתי שהיא רוצה לפטר אותי. החדשות הטובות הן שהצלחתי לתמלל לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני לא צריך לחשוש מדי מהשיחה הזו, ושבמידה מסויימת הצלחתי להרגיע את עצמי לפניה.

-=-

לפני חצי שנה בערך, מנהלת משאבי האנוש של מקום העבודה שלי זימנה אותי לשיחה. כמובן, הייתי בלחץ. מה שהרגיע אותי היתה העובדה שמועד הפגישה היה בערך שלושה שבועות אחרי שהזימון נשלח, אז הנחתי שזה לא שימוע לפני פיטורין. כשהגיע מועד הפגישה הסתבר שזה פשוט חלק מתהליך הקליטה של עובדים חדשים: אחרי חצי שנה בעבודה, עובד חדש נפגש לשיחה עם מנהלת משאבי האנוש. הצלחתי לגייס משאבים נפשיים ולהגיד לה בשיחה כמה הזימון הלחיץ אותי. באותו רגע היא קבעה לי מועד לשיחה נוספת, לתחילת אפריל, כדי  שלא אלחץ מזימון פתאומי. בשבוע שעבר היא הקדימה את הפגישה בשלושה ימים, ואני נדרש להרבה מאמץ נפשי כדי לא להיכנס להיסטריה.

-=-

יש לי בעיה. אני יודע לזהות אותה, אני יודע פחות או יותר להצביע על המקורות שלה. זה כמעט שלא עוזר לי להתמודד עם הבעיה. זו בעיה שהיתה פעם גדולה, ואיכשהו עם הזמן קצת קטנה, אבל היא עדיין בעיה. יכול להיות שהבעיה הזו מצריכה שאקבל עזרה. למעשה, הבעיה הזו מצריכה שאקבל עזרה. זה שאני מנהל חיים תקינים לא אומר שאני צריך לחיות עם בעיה, אם יש אפשרות לחיות בלעדיה. אני גם מגיע מסביבה חברתית שבה מילים כמו "פסיכולוג" או "טיפול" או "תרופות פסיכיאטריות" אינן מילים גסות. ועדיין, למרות כל הרציונליזציה היפה הזה, אני לא הולך לטיפול. לכל שלב ברציונליזציה הזו יש "רציונליזציית" נגד: זו לא באמת בעיה, זה פחות מפריע ממה שאני עושה מזה, אני מנהל חיים תקינים, זה יקר ולא שווה את הכסף. השורה התחתונה היא שלמרות שאני יודע שיש בעיה ויודע מה אפשר לעשות כדי לפתור או לצמצם אותה, אני בוחר פשוט לחיות איתה.

-=-

בימים האחרונים החליט ראש הממשלה להציג את יריבו הפוליטי המרכזי, בני גנץ, כאדם שבריאותו הנפשית אינה איתנה. נתניהו עושה את זה באופן מגושם מאוד, כמעט ילדותי. אבל אז מגיע אדם שלא חשוד כעושה דברו של נתניהו, בן כספית, ותוך ניסיון (מגושם וילדותי לא פחות) לבקר את הקמפיין הזה של נתניהו, דווקא תורם לו. כספית כותב שהגיע לידיו מידע לפי גנץ טופל בעבר בידי פסיכולוגית, ואפילו נזקק לתרופות. האופן שבו כספית כותב את זה, כאילו מדובר בדבר שמקורות צריכים למסור בהיחבא לעיתונאי אמיץ, שיציג אותם לציבור ויחשוף את האמת המבישה שהפוליטיקאי המתחיל מנסה להסתיר, מזיק לא פחות, ואולי אף יותר, מהקמפיין של נתניהו. המסר שעולה מהטור של כספית הוא "זה לא בסדר מה שנתניהו עושה פה, אבל תדעו לכם שגנץ באמת הלך פעם לפסיכולוגית על כל ההשלכות של זה". בסופו של דבר, כספית ונתניהו משדרים מסר אחיד: ללכת לטיפול פסיכולוגי זה דבר רע וראוי לגינוי, או לפחות להרמת גבה. גם תגובתו של בני גנץ עצמו (שאמר שהכדורים היחידים שהוא מכיר הם כדורי 5.56 ו-7.62) יוצרת ניגוד מובהק בין הדימוי של מי שנזקק לעזרת פסיכולוג כחלש ובין הדימוי של מנהיג חזק, בטחוניסט עם סכין בין השיניים.

-=-

אין לי שום רצון להאדיר את הבעיה הקטנה שתיארתי בתחילת הפוסט. היא באמת לא גדולה במיוחד ואנשים מתמודדים עם בעיות גדולות מאלה. אבל יחד עם זאת, חשוב לי לומר שהקמפיין של נתניהו והאופן שבו עיתונאי מכובד מחד ויריב פוליטי של נתניהו מאידך הפנימו את המסר שלו והפכו לסוכנים שלו בעצמם הוא בדיוק מסוג הדברים שמחזקים את כל הרציונליזציות והנימוקים המאולצים שאני מוצא כדי להסביר לעצמי למה אני בעצם לא צריך פסיכולוג. וזה שאני יודע ומבין את זה לא משחרר אותי מהאחיזה של הרציונליזציות והנימוקים המאולצים האלה. הנזק נעשה.

-=-

-=-

ומלבד זאת, שלא לומר ובגלל גם זאת, אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

אתמול בערב ראיתי, באיחור קל, את התחקיר של "המקור" על האסון בנחל צפית בשנה שעברה. בתחקיר, כמו שכבר כולם הזכירו השבוע, נשמע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במהלך פגישה עם ההורים השכולים כשהוא מחלק להם טיפים להתמודדות עם אבל ומשתמש בדימוי שהוא, איך לומר, בעייתי קצת בהתחשב בנסיבות. ההתבטאות של נתניהו העסיקה את הפינה הקטנה שלי באינטרנטים לא מעט, ואין לי מה להוסיף על הדיון באטימותו של האיש ובחוסר היכולת שלו לראות את בני האדם שיושבים מולו. אני רוצה להתייחס דווקא להקשר שבו נתניהו משלב את הדימוי הזה בשיחה:

-=-

-=-

-=-

-=-

נתניהו שולף את הסיפור על אמרת הכנף של אביו כדי להתחמק מניסיון של ההורים השכולים ללחוץ עליו להבטיח להם שיקים ועדת חקירה לבדיקת האסון. הוא לא רוצה לתת להם תשובה, אז הוא משתמש בטרגדיה האישית שלו כבמעין חרוז זכוכית נוצץ שיסיח את דעתם הקלה של פשוטי העם. הוא אפילו לא חושב על זה. הוא פשוט שולף. אחרי רגע, כשההורים מתעשתים ואומרים לו (באמת בנימוס מעורר הערכה בהתחשב בנסיבות) שזה לא הביטוי הכי מוצלח בעולם, הוא לא מתנצל לרגע. הוא פשוט אומר "כך הוא אמר". נתניהו כלל לא רואה את הבעיה באופן שבו הוא גייס את הטרגדיה האישית שלו כדי להרוויח איזה סנטימטר וחצי של מרחב תמרון (ומול מי, למען השם, הוא מנסה להרוויח את הסנטימטר וחצי הזה). הוא גם לא רואה שום בעיה באמירה הקונקרטית, שהרי הוא בסך הכל מצטט את אביו (ומי יכול להתווכח עם המתים?).

-=-

-=-

-=-

בסיפור הזה מקופל כל כך הרבה מאישיותו של נתניהו. היעדר היכולת לקחת אחריות על מעשיו, היעדר היכולת לקחת אחריות על מעשיהם של בני משפחתו, חוסר העניין המופגן שלו באנשים שאינם הוא והרצון שלו להפוך כל סיפור לסיפור שסובב סביבו. וכמובן, השימוש החוזר ונשנה של נתניהו במותו של אחיו לטובת מטרותיו הפוליטיות. נתניהו מעולם לא היסס להשתמש במותו של יוני נתניהו, בשום סיטואציה ובשום מקרה. הוא הזכיר את הסיפור הזה פעם אחר פעם, בהקשרים מוצדקים יותר – ובהקשרים מוצדקים הרבה פחות.

-=-

-=-

-=-

דבר נוסף שקרה אתמול בביצה הפוליטית המטומטמת שבה אנחנו חיים הוא מערכון מטומטם ב"ליכוד טי.וי.", שבו נכללה בדיחה מטומטמת על חשבון נסיבות פציעתו של אמנון אברמוביץ' במלחמת יום כיפור. הבדיחה המטומטמת הזו (ואני מצטער שאני חוזר על התואר הזה שוב ושוב, אבל אתם הרי יודעים שהכל מטומטם) גררה ביקורת נרחבת על הליכוד ועל אלירז שדה שסיפר אותה (כלומר, שהקריא אותה מהפרומפטר), ובתגובה החל הימין להזכיר את צביעותו של השמאל שמתרעם על הבדיחה הטפשית הזו, אבל יודע להתייחס למותו של יוני נתניהו כדי לנגח את נתניהו, לעתים תוך שימוש בהומור סר טעם. אלא שיש הבדל בין הדברים, כמו שיודע כל מי שקרא את שלוש הפסקאות הראשונות של הפוסט הזה וצפה בסרטון הקצר ששולב ביניהן. כששואלים את אמנון אברמוביץ' לפרשנותו הפוליטית על אירועי השעה, אברמוביץ' לא מתחיל את תשובתו במשפט שמזכיר את פציעתו ולא ממשש את צלקותיו כדי להבהיר בכך לציבור "תראו אותי, נפצעתי במלחמה, אני יודע על מה אני מדבר". מצד שני, כשהורים שכולים שואלים את נתניהו האם בכוונתו להקים ועדת חקירה שתבדוק את אסון נחל צפית, הוא ישר שם את אחיו על השולחן כדי לחמוק מתשובה. אם בנימין נתניהו רוצה שהציבור בישראל יתייחס בכבוד למותו של יוני נתניהו, טוב יעשה אם יספק לציבור הישראלי דוגמה אישית, ויתחיל להתייחס אליו בכבוד בעצמו.

-=-

-=-

ותודה לנמלת ניסוי

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

סיימתי לקרוא היום את "ז'ורז' פרק, חיים במילים", הביוגרפיה היפה של הסופר שכתב דייוויד בלוס. זה הספר החמישי שאני מסיים מתחילת השנה, במסגרת אתגר שנטלתי על עצמי – לקרוא 40 ספרים במהלך 2018. קריאת הביוגרפיה הארוכה הזו (כ-830 עמודים, כולל תמונות ואיורים) לקחה לי כמעט חודש, וכנראה דנה את האתגר שלי לכישלון (היי, ברטלבות'), אבל זה היה שווה כל דקה.

הביוגרפיה מסתיימת בדיוק ברגע שבו פרק נפטר, ולא ממשיכה ולו שניה אחת נוספת. כל סיפור חייו של פרק נפרש על פני 46 שנה, מתנקז לנקודה אחת, ואז הוא פוסק. ההחלטה של בלוס לעצור באותה נקודה היא למעשה היפוך של "החיים הוראות שימוש", ספר שמתרחש כולו ברגע אחד קפוא בזמן שאליו נדחסות עשרות שנות חיים, אולם לא מסתיים עם תום תיאורו של הרגע הזה וממשיך לעוד פרק קצר המתאר את האירועים שקרו בחודשים שלאחר אותו רגע. ההחלטה של בלוס היא החלטה אמנותית מובהקת, שאינה נובעת בהכרח מהעובדה שלהצגה הביוגרפית אין טעם כשהגיבור אינו על הבמה (שהרי בלוס מתאר את הוריו של פרק ומשפחתו במשך כ-40 עמודים בתחילת הספר עד שהוא מגיע ללידתו של ז'ורז' הקטן). המהלך שעושה בלוס, השענת כל הביוגרפיה על נקודת אחת, הוא גם, במובן מסוים, הדהוד והיפוך של מהלך שעושה פרק בספר "חלל וכו'": שם בחן פרק את משמעותו של "חלל" כשהוא מתחיל בקטן ובמיידי (הדף עליו הוא כותב) ואז עובר, על פי סדר גדלים עולה, בין החללים הבאים (מיטתו, חדרו, דירתו, הבניין שלו, העיר וכו'), עד שהוא מגיע לגדול ולרחב מכל – החלל עצמו. ניכר בבלוס שהוא אוהב מאוד את פרק.

 

סצינת מותו של פרק מתכתבת באופן כמעט מושלם עם פרק צ"ט, הפרק האחרון של "החיים הוראות שימוש", ולמעשה מאירה את כל חודשי חייו האחרונים של פרק – ואולי את שנותיו האחרונות ואפילו את כל חייו המקצועיים – באור מאוד ברטלבות'י. המיליונר האקסצטנרי שעומד במרכז "החיים הוראות שימוש" נוטל על עצמו פרויקט חיים מוזר שכפוף לאילוצים חמורים, ובכך אינו שונה מאוד מפרק הסופר (אם כי הוא שונה לחלוטין מפרק האדם, והמוטיבציה שלו רחוקה מאוד מזו של פרק האדם). עם זאת, בעוד שברטלבות' נאבק לסיים פרויקט חסר משמעות מעצם הגדרתו (ציור נופי ים, הפיכת התמונות לפאזלים שטניים בקושיים בעזרת אמן גאון ואז הרכבת הפאזלים והשמדת התוצר הסופי) , ההתעקשות של פרק להמשיך ולעבוד למרות בגידת הגוף נבעה, כך נראה לי, דווקא מאיתור משמעות ומההבנה שלהבדיל מברטלבות', הוא לא לוקח את השפה, מפרק אותה ומרכיב מחדש רק כדי לאיין את מה שעשה. פרק ידע אפילו לזהות מהי הנקודה בזמן שבה הסופר ז'ורז' פרק ירד מהמסלול שעליו צעד יחד עם פרסיוול ברטלבות', הדמות שהמציא (ואולי זו גם הנקודה שבה דמות אחרת מ"החיים הוראות שימוש", הצייר סרז' ולן, הופכת להיות להשתקפות ספרותית נאמנה יותר של פרק הסופר). הזיהוי הזה הופך את "החיים הוראות שימוש" לא רק ליצירת מופת ספרותית, אלא גם למכתב אהבה אישי מאוד:

ב-23 ביוני 1975, בשעה שמונה בערב, נפגש ז'ורז' פרק לארוחת ערב עם קתרין בינה, שתהפוך להיות בת זוגו עד למותו. פרק הקדים לפגישה.
"החיים הוראות שימוש" מתרחש בנקודה שבה עובר הזמן מרגע לפני שמונה בערב לבדיוק שמונה בערב ב-23 ביוני 1975.

— Roee Bar-On Rotman 🎗️🟣 🏳️‍🌈 🇵🇸 🇮🇱 (@roee_r) March 18, 2018

פרק היה אמן של רפרנסים עצמיים. לכן, לא יפתיע אותי אם הדברים שהביאה קתרין בינה אל מיטתו ממש לפני שנפטר הם דברים שביקש ממנה מבעוד מועד להביא (בלוס לא מפרט בעניין זה). כך או כך, פרק נפטר כשהדברים האחרונים שהוא רואה לפני שהוא מאבד את הכרתו הן תמונות של זכרון ילדות ואת האות W.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

האפשרות שמחר בבוקר תהיה שביתה בבתי הספר היסודיים מעמידה אותי בדילמה בין האישי לבין הפוליטי. מצד אחד, אני רוצה שהמורים יעמדו על זכויותיהם, יאבקו עליהן כשצריך ואפילו ישבתו. מצד שני, זה פאקינג ינואר ויש לי מיליון דו"חות להוציא ולאחת שיודעת יש לא פחות עבודה מאשר לי ולשנינו אין זמן לשיט הזה.
ואז נתקלתי בציוץ הזה של עמיר בן-דוד, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", ודברים קצת הסתדרו לי בראש.

החוצפה של השבתת מערכת החינוך,אחרי כמעט שבועיים של חופשה חסרת פרופורציות לכלום, עוברת כל גבול.
גם להורים יש זכויות וחובות, לא למורים וגננות pic.twitter.com/Kgc5m6oHVw

— עמיר בן-דוד Amir Ben-David (@BendavidAmir) January 2, 2017

בן-דוד מדבר על זכויותיהם וחובותיהם של ההורים, מציב אותן מול אלו של המורים ומתייחס בכך אך ורק לכאב הראש של הורים שיאלצו למצוא מחר סידור להשגחה על ילדיהם המושבים מלימודים. זה מיסגור שגוי מהיסוד. מערכת החינוך הממלכתית נועדה, אכן, להגשים זכות חשובה. הזכות הזו, הזכות לחינוך, היא זכות של התלמידים ולא של הוריהם. התלמידים, כמה מפתיע, בכלל לא קיימים במשוואה שיצר בן-דוד.
מה שבעצם בן-דוד מדבר עליו הוא זכותם של הורים לשירותי שמרטפות ממלכתיים במימון המדינה. אלא שזכות זו אינה קיימת. מערכת החינוך אינה בייביסיטר. מטרותיה – ואני יודע, כי בדקתי את חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, ובמיוחד את סעיף 2 בו, שעוסק במטרותיו של החינוך – הן לספק לתלמידים חינוך וכלים, ולא לשמש אך ורק כבייביסיטר. זו, כנראה, הסיבה שלמרות כל בדיקותיי לא מצאתי את "חוק השמרטפות הממלכתי".

עם זאת, בדבר אחד בן-דוד צודק. חובות דווקא יש להורה. לי, כהורה, יש חובה לדאוג לשלומן, רווחתן ועתידן של בנותיי כמיטב יכולתי. מהחובה הכללית הזו נגזרת גם החובה הספציפית לדאוג לחינוכן. אני חייב לאפשר להן לרכוש את החינוך הטוב ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, והמשמעות היא שאני לא יכול להסתפק בזה שהמורה שבידיו אני מפקיד את שירה בבוקר יהיה רק בייביסיטר. אני רוצה שהוא יהיה איש חינוך, שהוא יתרום משהו לשירה מעבר לדאגה שהיא לא תפגע או תפצע או תמות בכיתה. כדי שזה יקרה, צריך לשלם כמו שצריך. צריך לתת למורה הזה שכר ותנאים שמכבדים אותו ואת המשימה שאני, כהורה, רוצה שהוא ימלא. חובתי, כהורה שהאינטרס של ילדיו לנגד עיניו, לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שהמורה יוכל וירצה להיות מורה.

וככה אני פותר את הדילמה שממנה התחלתי. החובה שלי כהורה היא לתמוך בשביתת המורים. החובה שלי היא לאותת למדינה שלמרות שהשביתה הזו לא נוחה לי, זו אי נוחות שנסוגה מפני זכויותיהם של המורים (שכזכור, חלקם סובלים מתשלום חלקי מאוד של שכרם מאז חודש ספטמבר, בעיה שחוזרת מדי שנה ושאת פתרונה הבטיח נפתלי בנט למצוא, ואז הבטיח לבדוק ולאחרונה החליט להסתפק ב"לצמצם"), ולא בי תמצא המדינה את מי שיסכים ללחוץ על המורים לסיים את שביתתם. אין סתירה בין האינטרס של המורים פה לבין סדר העדיפויות שלי. לכן, ינואר או לא ינואר, דו"חות ללקוחות או לא, השביתה הזו היא שביתה מוצדקת.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

אפתח בהתנצלות. הפוסט הזה פורסם מוקדם יותר היום כסטטוס בעמוד הפייסבוק שלי. אחרי שפרסמתי אותו, החלטתי שהוא שווה גם סוג של החייאה של הבלוג, אז הוא עולה גם כאן (בשינויי עריכה קלים ועם תוספת חשובה בעקבות דיון שהתפתח בפייסבוק). אז סליחה ממי שכבר קרא, ובזאת נחתום את הפרק המתודי בפוסט.

-=-

ספי עובדיה הביא בחשבון הפייסבוק שלו את מסקנות התחקיר הצה"לי בעניין ההוצאה להורג בחברון בשבוע שעבר. המסקנות מעניינות, אבל אין לי הרבה מה להגיד עליהן. אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת, שכמשפטן לשעבר קרובה אלי יותר, והיא שאלת הפער בין סיווגה המשפטי של העבירה שביצע החייל (כלומר, האם זה רצח או לא) ובין ההשלכה המוסרית של פעולתו.

עבירה פלילית מורכבת משניים – יסוד עובדתי ויסוד נפשי. לא די בכך שאדם עשה מעשה, צריך שתהיה לו גם כוונה פלילית לעשות את המעשה. לעתים, אין צורך אפילו בכוונה פלילית ממש, ודי ברשלנות או בעצימת עיניים לתוצאות המסתברות של המעשה. העסק הזה של כוונה פלילית הוא עסק מסובך, כי בעוד שלמעשה יש עקבות בעולם הפיזי (טביעת האצבע, הרכוש הגנוב, עקבות ה-DNA, החבורה מעל העין, הסכין המגואל בדם, הגופה המוטלת), לכוונה לא תמיד יש. לא פשוט לדעת מה עבר לאדם בראש, אם בכלל עבר לו משהו בראש. בעבירת רצח מדובר אפילו בסיטואציה סבוכה יותר, כי לא די להוכיח כוונה להמית, צריך שהכוונה הזו תהיה כוונה תחילה. מכיוון שיש צורך להוכיח את התקיימותם הסימולטנית של שני היסודות האלה, העובדתי והנפשי, ברור שהקושי הראייתי בהוכחת היסוד הנפשי פוגע ביכולת להרשיע אנשים ברצח.

אלא שכאן יש לנו מקרה הפוך. יש לנו אדם, מנוול מאין כמותו, שאת היסוד הנפשי שלו גילה בפירוש מיד לאחר שירה באדם אחר, פצוע אנוש המוטל לרגליו. הוא אמר לסובביו שהוא התכוון להרוג את האיש, ואף הסביר מדוע. הוא חשב במשך כמה דקות טובות על העניין, גיבש עמדה ערכית לגביו, דרך את נשקו וירה באדם חסר אונים שאינו מהווה כל סכנה. אלא שלא בטוח שהוא הרג אותו. האדם הזה שכב כבר למעלה מ-10 דקות על הקרקע, פצוע אנוש מששה קליעים שנורו לעברו בזמן שתקף חיילים בסכין. סביר מאוד להניח שהוא כבר היה חשוב כמת בעת שהמנוול וידא את ההריגה. קיים, למעשה, אפילו סיכוי מסויים שכשהמנוול וידא את ההריגה, המנוח כבר היה מנוח. כאן קשה לנו להוכיח דווקא את היסוד העובדתי, זה שמשאיר עקבות בעולם הפיזי, ולכן לא בטוח שמשפטית אפשר לומר על היורה שהוא רוצח. (אוסיף ואומר שאחרי שהטקסט הזה התפרסם כפוסט בעמוד הפייסבוק שלי, העיר לי ד"ר עמיר פוקס, שאת הבנתו המשפטית אני מעריך יותר מאת זו שלי, שגם אם המחבל היה חשוב כמת זה לא מעניין לעניין הרשעה ברצח. עמיר צודק, אבל כמו שאפשר לראות בדיון שהתפתח בינינו, אני סבור שהפסקה הבאה, שאותה תקראו מיד, לא נפגעת מהתיקון הזה).

וזה בדיוק הפער בין המשפט לבין המוסר. כי מוסרית, האיש הוא רוצח לכל דבר ועניין. הוא חושב כמו רוצח, הוא פועל כמו רוצח, הוא מחזיק בסולם ערכים של רוצח. הסיבה שהוא, אולי, לא ממש רוצח היא כמעט טכנית: הוא אחר בחמש דקות. גם אם יימצא, בתחקיר או בבית משפט, שהיורה לא רוצח, צריך לזכור שהיורה *רצה* להיות רוצח, ופעל כמיטב יכולתו על מנת להגשים את רצונו זה הלכה למעשה.

לא מאוד שונה מחגי סגל, כשחושבים על זה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

שתף

בתחילת 2010 היה לי הרבה פחות טוב בחיים. עבדתי במשרד עורכי דין נורא ואיום עם בוס מנוול ושנאתי כל בוקר שבו קמתי כשאני צריך ללכת לעבודה. שנאתי כל רגע שבו הייתי במשרד וסיימתי כל יום עבודה כשאני מתוסכל, אומלל ולעתים מושפל. השיחה שבה פיטרו אותי (בלי שימוע) מהמשרד המחורבן הזה היתה, בלי שום ספק, הרגע הכי מאושר בעבודה שלי שם.

באחד הערבים יצאתי ממש מדוכא מהמשרד. עליתי על האופניים והתחלתי לדווש הביתה בחצי כוח. תוך כדי רכיבה האזנתי ל-88fm. כשעמדתי ברמזור מתחת למגדלי עזריאלי וחיכיתי לירוק, התחיל להתנגן פתאום שיר שלא הכרתי, מפיה של זמרת שאני מאוד אוהב. חיכיתי וחיכיתי, ועוד לפני שהאור התחלף, היא פתאום הזכירה לי שאני בדרך הביתה, ואני התחלתי לדמוע בשילוב של יאוש גמור ושמחה פראית.

עד היום אני לא יודע מה המלים של השיר. אני  זוכר בעל פה את שתי השורות הראשונות ואת הפזמון, וזה כל מה שמשנה לי. בסוף עוד יהיה לנו טוב.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו

שתף

לפני כמה ימים, לבקשתה של שירה, הבטחתי לה שאם תהיה מלחמה אני לא אהרג בה.

-=-

שירה חזרה אתמול מהגן, ואחת שיודעת שאלה אותה איך עבר עליה היום.

שירה: "סיפרו לנו על אדם מבוגר שהיה פעם-פעם ראש הממשלה, לפני שביבי היה ראש הממשלה"

אחת שיודעת: "איך קראו לו?"

שירה: "אני לא זוכרת"

אחת שיודעת: "קראו לו אולי רבין?"

שירה: "כן. רבין. הוא מת. היה איזה מישהו שמאוד לא אהב אותו, אז הוא לקח אקדח והרג אותו. אבל אני חושבת שזה לא בסדר שהוא הרג אותו. הוא היה צריך לחכות שהוא יהיה זקן וימות מעצמו"

אחת שיודעת: "אוקיי"

שירה: "נכון שאתם לא אוהבים את ביבי כי הוא רוצה שתהיה פה מלחמה? אתם חושבים שאולי צריך להרוג אותו?"

כאן אחת שיודעת פתחה בהסבר ארוך וחד משמעי והבהירה לשירה שאנחנו לא בקטע של הרג אצלנו בבית. היא הסבירה לשירה שאלימות היא לא פתרון, ושיש דבר שנקרא בחירות ושככה מחליפים ראש ממשלה. שירה ניסתה להקשות, אמנם, והזכירה שהפסדנו בבחירות שהיו, אבל אחת שיודעת אמרה "אז צריך לנסות שוב ושוב ושוב, עד שנצליח". אחת שיודעת הזכירה לשירה גם כמה היא היתה נעצבת לו היו הורגים את הוריה או מישהו אחר ממשפחתה. נדמה שההסבר שכנע את שירה, שביקשה מאחת שיודעת להבטיח שגם היא לא תיהרג במלחמה.

הסיפור הזה נע בין המעצבן (למה לעזאזל מדברים עם ילדים בני חמש על רצח רבין בגן) לבין החמוד. אבל יש בו גם צד מייאש שאומר משהו על מה שרצח רבין עשה לחברה הישראלית. בכל הדיונים שראיתי על רצח רבין בימים האחרונים (ובשנים האחרונות) עולה שוב ושוב השאלה האם הרצח הצליח, לטווח הארוך, להשיג את מטרתו, ועד כמה הוא השפיע באמת על הכיוון הפוליטי שאליו הלכה המדינה בעשרים השנים האחרונות. אני לא באמת יודע מה התשובה לשאלה הזו. אני כן יודע שילדה קטנה אחת, בת קצת יותר מחמש, גדלה בעולם שבו רצח פוליטי הוא אחד מהכלים שנראים לה, בתמימותה, ככלים לגיטימיים במשחק הפוליטי. היא, כמובן, לא יודעת לנסח את זה ככה. אבל בכל זאת, היא שומעת בגן על רצח רבין, נזכרת שהוריה לא אוהבים את ראש הממשלה הרע שנבחר פה, ופתאום עולה בה השאלה האם זו לא הדרך הראויה לפתור בה את המחלוקת.

מאז שאין אלוהים, אין מי שירחם על ילדי הגן.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.