פורסם על ידי: רועי רוטמן | 2 בינואר 2017

זכויות וחובות

האפשרות שמחר בבוקר תהיה שביתה בבתי הספר היסודיים מעמידה אותי בדילמה בין האישי לבין הפוליטי. מצד אחד, אני רוצה שהמורים יעמדו על זכויותיהם, יאבקו עליהן כשצריך ואפילו ישבתו. מצד שני, זה פאקינג ינואר ויש לי מיליון דו"חות להוציא ולאחת שיודעת יש לא פחות עבודה מאשר לי ולשנינו אין זמן לשיט הזה.
ואז נתקלתי בציוץ הזה של עמיר בן-דוד, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", ודברים קצת הסתדרו לי בראש.


בן-דוד מדבר על זכויותיהם וחובותיהם של ההורים, מציב אותן מול אלו של המורים ומתייחס בכך אך ורק לכאב הראש של הורים שיאלצו למצוא מחר סידור להשגחה על ילדיהם המושבים מלימודים. זה מיסגור שגוי מהיסוד. מערכת החינוך הממלכתית נועדה, אכן, להגשים זכות חשובה. הזכות הזו, הזכות לחינוך, היא זכות של התלמידים ולא של הוריהם. התלמידים, כמה מפתיע, בכלל לא קיימים במשוואה שיצר בן-דוד.
מה שבעצם בן-דוד מדבר עליו הוא זכותם של הורים לשירותי שמרטפות ממלכתיים במימון המדינה. אלא שזכות זו אינה קיימת. מערכת החינוך אינה בייביסיטר. מטרותיה – ואני יודע, כי בדקתי את חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, ובמיוחד את סעיף 2 בו, שעוסק במטרותיו של החינוך – הן לספק לתלמידים חינוך וכלים, ולא לשמש אך ורק כבייביסיטר. זו, כנראה, הסיבה שלמרות כל בדיקותיי לא מצאתי את "חוק השמרטפות הממלכתי".

עם זאת, בדבר אחד בן-דוד צודק. חובות דווקא יש להורה. לי, כהורה, יש חובה לדאוג לשלומן, רווחתן ועתידן של בנותיי כמיטב יכולתי. מהחובה הכללית הזו נגזרת גם החובה הספציפית לדאוג לחינוכן. אני חייב לאפשר להן לרכוש את החינוך הטוב ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, והמשמעות היא שאני לא יכול להסתפק בזה שהמורה שבידיו אני מפקיד את שירה בבוקר יהיה רק בייביסיטר. אני רוצה שהוא יהיה איש חינוך, שהוא יתרום משהו לשירה מעבר לדאגה שהיא לא תפגע או תפצע או תמות בכיתה. כדי שזה יקרה, צריך לשלם כמו שצריך. צריך לתת למורה הזה שכר ותנאים שמכבדים אותו ואת המשימה שאני, כהורה, רוצה שהוא ימלא. חובתי, כהורה שהאינטרס של ילדיו לנגד עיניו, לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שהמורה יוכל וירצה להיות מורה.

וככה אני פותר את הדילמה שממנה התחלתי. החובה שלי כהורה היא לתמוך בשביתת המורים. החובה שלי היא לאותת למדינה שלמרות שהשביתה הזו לא נוחה לי, זו אי נוחות שנסוגה מפני זכויותיהם של המורים (שכזכור, חלקם סובלים מתשלום חלקי מאוד של שכרם מאז חודש ספטמבר, בעיה שחוזרת מדי שנה ושאת פתרונה הבטיח נפתלי בנט למצוא, ואז הבטיח לבדוק ולאחרונה החליט להסתפק ב"לצמצם"), ולא בי תמצא המדינה את מי שיסכים ללחוץ על המורים לסיים את שביתתם. אין סתירה בין האינטרס של המורים פה לבין סדר העדיפויות שלי. לכן, ינואר או לא ינואר, דו"חות ללקוחות או לא, השביתה הזו היא שביתה מוצדקת.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 29 במרץ 2016

יסוד נפשי

אפתח בהתנצלות. הפוסט הזה פורסם מוקדם יותר היום כסטטוס בעמוד הפייסבוק שלי. אחרי שפרסמתי אותו, החלטתי שהוא שווה גם סוג של החייאה של הבלוג, אז הוא עולה גם כאן (בשינויי עריכה קלים ועם תוספת חשובה בעקבות דיון שהתפתח בפייסבוק). אז סליחה ממי שכבר קרא, ובזאת נחתום את הפרק המתודי בפוסט.

-=-

ספי עובדיה הביא בחשבון הפייסבוק שלו את מסקנות התחקיר הצה"לי בעניין ההוצאה להורג בחברון בשבוע שעבר. המסקנות מעניינות, אבל אין לי הרבה מה להגיד עליהן. אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת, שכמשפטן לשעבר קרובה אלי יותר, והיא שאלת הפער בין סיווגה המשפטי של העבירה שביצע החייל (כלומר, האם זה רצח או לא) ובין ההשלכה המוסרית של פעולתו.

עבירה פלילית מורכבת משניים – יסוד עובדתי ויסוד נפשי. לא די בכך שאדם עשה מעשה, צריך שתהיה לו גם כוונה פלילית לעשות את המעשה. לעתים, אין צורך אפילו בכוונה פלילית ממש, ודי ברשלנות או בעצימת עיניים לתוצאות המסתברות של המעשה. העסק הזה של כוונה פלילית הוא עסק מסובך, כי בעוד שלמעשה יש עקבות בעולם הפיזי (טביעת האצבע, הרכוש הגנוב, עקבות ה-DNA, החבורה מעל העין, הסכין המגואל בדם, הגופה המוטלת), לכוונה לא תמיד יש. לא פשוט לדעת מה עבר לאדם בראש, אם בכלל עבר לו משהו בראש. בעבירת רצח מדובר אפילו בסיטואציה סבוכה יותר, כי לא די להוכיח כוונה להמית, צריך שהכוונה הזו תהיה כוונה תחילה. מכיוון שיש צורך להוכיח את התקיימותם הסימולטנית של שני היסודות האלה, העובדתי והנפשי, ברור שהקושי הראייתי בהוכחת היסוד הנפשי פוגע ביכולת להרשיע אנשים ברצח.

אלא שכאן יש לנו מקרה הפוך. יש לנו אדם, מנוול מאין כמותו, שאת היסוד הנפשי שלו גילה בפירוש מיד לאחר שירה באדם אחר, פצוע אנוש המוטל לרגליו. הוא אמר לסובביו שהוא התכוון להרוג את האיש, ואף הסביר מדוע. הוא חשב במשך כמה דקות טובות על העניין, גיבש עמדה ערכית לגביו, דרך את נשקו וירה באדם חסר אונים שאינו מהווה כל סכנה. אלא שלא בטוח שהוא הרג אותו. האדם הזה שכב כבר למעלה מ-10 דקות על הקרקע, פצוע אנוש מששה קליעים שנורו לעברו בזמן שתקף חיילים בסכין. סביר מאוד להניח שהוא כבר היה חשוב כמת בעת שהמנוול וידא את ההריגה. קיים, למעשה, אפילו סיכוי מסויים שכשהמנוול וידא את ההריגה, המנוח כבר היה מנוח. כאן קשה לנו להוכיח דווקא את היסוד העובדתי, זה שמשאיר עקבות בעולם הפיזי, ולכן לא בטוח שמשפטית אפשר לומר על היורה שהוא רוצח. (אוסיף ואומר שאחרי שהטקסט הזה התפרסם כפוסט בעמוד הפייסבוק שלי, העיר לי ד"ר עמיר פוקס, שאת הבנתו המשפטית אני מעריך יותר מאת זו שלי, שגם אם המחבל היה חשוב כמת זה לא מעניין לעניין הרשעה ברצח. עמיר צודק, אבל כמו שאפשר לראות בדיון שהתפתח בינינו, אני סבור שהפסקה הבאה, שאותה תקראו מיד, לא נפגעת מהתיקון הזה).

וזה בדיוק הפער בין המשפט לבין המוסר. כי מוסרית, האיש הוא רוצח לכל דבר ועניין. הוא חושב כמו רוצח, הוא פועל כמו רוצח, הוא מחזיק בסולם ערכים של רוצח. הסיבה שהוא, אולי, לא ממש רוצח היא כמעט טכנית: הוא אחר בחמש דקות. גם אם יימצא, בתחקיר או בבית משפט, שהיורה לא רוצח, צריך לזכור שהיורה *רצה* להיות רוצח, ופעל כמיטב יכולתו על מנת להגשים את רצונו זה הלכה למעשה.

לא מאוד שונה מחגי סגל, כשחושבים על זה.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 28 בינואר 2016

בדרך הביתה

בתחילת 2010 היה לי הרבה פחות טוב בחיים. עבדתי במשרד עורכי דין נורא ואיום עם בוס מנוול ושנאתי כל בוקר שבו קמתי כשאני צריך ללכת לעבודה. שנאתי כל רגע שבו הייתי במשרד וסיימתי כל יום עבודה כשאני מתוסכל, אומלל ולעתים מושפל. השיחה שבה פיטרו אותי (בלי שימוע) מהמשרד המחורבן הזה היתה, בלי שום ספק, הרגע הכי מאושר בעבודה שלי שם.

באחד הערבים יצאתי ממש מדוכא מהמשרד. עליתי על האופניים והתחלתי לדווש הביתה בחצי כוח. תוך כדי רכיבה האזנתי ל-88fm. כשעמדתי ברמזור מתחת למגדלי עזריאלי וחיכיתי לירוק, התחיל להתנגן פתאום שיר שלא הכרתי, מפיה של זמרת שאני מאוד אוהב. חיכיתי וחיכיתי, ועוד לפני שהאור התחלף, היא פתאום הזכירה לי שאני בדרך הביתה, ואני התחלתי לדמוע בשילוב של יאוש גמור ושמחה פראית.

עד היום אני לא יודע מה המלים של השיר. אני  זוכר בעל פה את שתי השורות הראשונות ואת הפזמון, וזה כל מה שמשנה לי. בסוף עוד יהיה לנו טוב.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 26 באוקטובר 2015

רצח רבין, כפי שהסבירה לי בתי

לפני כמה ימים, לבקשתה של שירה, הבטחתי לה שאם תהיה מלחמה אני לא אהרג בה.

-=-

שירה חזרה אתמול מהגן, ואחת שיודעת שאלה אותה איך עבר עליה היום.

שירה: "סיפרו לנו על אדם מבוגר שהיה פעם-פעם ראש הממשלה, לפני שביבי היה ראש הממשלה"

אחת שיודעת: "איך קראו לו?"

שירה: "אני לא זוכרת"

אחת שיודעת: "קראו לו אולי רבין?"

שירה: "כן. רבין. הוא מת. היה איזה מישהו שמאוד לא אהב אותו, אז הוא לקח אקדח והרג אותו. אבל אני חושבת שזה לא בסדר שהוא הרג אותו. הוא היה צריך לחכות שהוא יהיה זקן וימות מעצמו"

אחת שיודעת: "אוקיי"

שירה: "נכון שאתם לא אוהבים את ביבי כי הוא רוצה שתהיה פה מלחמה? אתם חושבים שאולי צריך להרוג אותו?"

כאן אחת שיודעת פתחה בהסבר ארוך וחד משמעי והבהירה לשירה שאנחנו לא בקטע של הרג אצלנו בבית. היא הסבירה לשירה שאלימות היא לא פתרון, ושיש דבר שנקרא בחירות ושככה מחליפים ראש ממשלה. שירה ניסתה להקשות, אמנם, והזכירה שהפסדנו בבחירות שהיו, אבל אחת שיודעת אמרה "אז צריך לנסות שוב ושוב ושוב, עד שנצליח". אחת שיודעת הזכירה לשירה גם כמה היא היתה נעצבת לו היו הורגים את הוריה או מישהו אחר ממשפחתה. נדמה שההסבר שכנע את שירה, שביקשה מאחת שיודעת להבטיח שגם היא לא תיהרג במלחמה.

הסיפור הזה נע בין המעצבן (למה לעזאזל מדברים עם ילדים בני חמש על רצח רבין בגן) לבין החמוד. אבל יש בו גם צד מייאש שאומר משהו על מה שרצח רבין עשה לחברה הישראלית. בכל הדיונים שראיתי על רצח רבין בימים האחרונים (ובשנים האחרונות) עולה שוב ושוב השאלה האם הרצח הצליח, לטווח הארוך, להשיג את מטרתו, ועד כמה הוא השפיע באמת על הכיוון הפוליטי שאליו הלכה המדינה בעשרים השנים האחרונות. אני לא באמת יודע מה התשובה לשאלה הזו. אני כן יודע שילדה קטנה אחת, בת קצת יותר מחמש, גדלה בעולם שבו רצח פוליטי הוא אחד מהכלים שנראים לה, בתמימותה, ככלים לגיטימיים במשחק הפוליטי. היא, כמובן, לא יודעת לנסח את זה ככה. אבל בכל זאת, היא שומעת בגן על רצח רבין, נזכרת שהוריה לא אוהבים את ראש הממשלה הרע שנבחר פה, ופתאום עולה בה השאלה האם זו לא הדרך הראויה לפתור בה את המחלוקת.

מאז שאין אלוהים, אין מי שירחם על ילדי הגן.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 22 באוקטובר 2015

נזק היקפי

נפתלי בנט אמר הבוקר בגלי צה"ל את הדברים הבאים:

לדברים אלה הוסיף השר בנט גם ציוץ משלו:

עניתי לציוצו של השר בנט וביקשתי שיתן לי דוגמה לפיגוע דקירה *אחד* בהיסטוריה של מדינת ישראל שבו נפגעו מחצית ממספר הנפגעים המופרך שציין. אני מעריך, כמובן, שהוא לא יענה.

-=-

בשבת הקרובה יקרא נפתלי בנט את פרשת "לך לך". הפרשה הזו, בעיניי החילוניות, כורכת בתוכה את את שורשיו של הסכסוך. בתחילתה מצווה אברם לעזוב את ביתו וללכת אל הארץ שאלוהים מתכוון לתת לו וליורשיו. בהמשך מתרגש עלינו סיפורם של הגר וישמעאל והברכה האלוהית לבנה של אמתה של שרה, והפרשה נחתמת בכניסתם של אברם ובני ביתו, לרבות ישמעאל, בברית המילה ובשינוי שמו של אברם לאברהם. אבל בין לבין קורה דבר מה נוסף: אברם ואחיינו לוט מסתכסכים ביניהם, ולוט לוקח את עדריו ויורד לחיות בסדום. כאן נשתלים ניצניו של הסיפור הגדול של פרשת וירא, אותה יקרא נפתלי בנט בשבוע הבא. וגם כאן יש נקודת השוואה יפה לימינו.
כשאברהם שומע על כוונתו של אלוהים להחריב את סדום ועמורה, הוא מחציף פניו ומעז להיכנס למשא ומתן עם בוראו, שולחו ופטרונו. אברהם מתמקח ומתמקח עם אלוהים על הערך שיש לייחס לחייו של אדם חף מפשע, ומצליח לשכנע את אלוהים שאפילו אם יימצאו בעיר כולה רק עשרה חפים מפשע, יש לחוס על העיר ועל רשעיה. אברהם, אלוהים והסופר המקראי אינם טפשים. הם יודעים היטב שמשמעות החנינה הזו היא חיי אדם. יהיו אנשים שיפגעו מידי רשעי סדום, ושלו היה אלוהים מוכן להקריב את עשרת הצדיקים לא היו נפגעים. אבל זה לא עובד ככה. לאלוהים – אפילו לאלוהים! – יש גבולות.
דבריו של נפתלי בנט הם תמונת הראי של המשא ומתן הזה בין אברהם לאלוהים. בנט, אקדח חגור למותניו, אומר במפורש שהרג של חפים מפשע הוא משהו שצריך ללמוד לחיות איתו. הכל נמדד בשיקולי עלות/תועלת, וכל עוד המחיר סביר – הרג הוא דבר נכון ודיון על נחיצותו של ההרג היא קשקוש. בנט לא מסביר איך נדע, ללא קיום דיון, איפה עובר הגבול, ומה עושים אם הנזק ההיקפי עולה על הנזק הישיר.

אני לא אדם דתי, אבל בכל זאת אני לא חושב שהדיון שניהל אברהם אבינו עם אלוהים הוא קשקוש. למען האמת, אפילו אלוהיו של מר בנט לא חשב שהדיון שאברהם אבינו מנהל איתו הוא קשקוש.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 21 באוקטובר 2015

בחזרה לעתיד

2015

היום, ה-21/10/2015, הוא היום בעתיד שאליו נוסע מרטי מקפליי ב"בחזרה לעתיד". לצערנו כולנו, היום הזה הגיע ובעולם אין סקייטבורדים מעופפים. מה שכן יש בעולם, וגם זה מצער, זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמחייתו על הפצת הפחד, השנאה והאלימות. שלושים שנה היו לאנושות לעבוד על סקייטבורדים מעופפים, ומה שהיא הצליחה לעשות זה בנימין נתניהו. מדכא.

"בחזרה לעתיד" הוא לא היקום הקולנועי היחיד, כמובן. יש עוד עולמות שהומצאו, וגם בהם יש תאריכים שיום יבוא ויגיעו בעולם האמיתי. וכשהתאריכים האלה יגיעו, אנשים יסתכלו סביבם וישוו, גם אם בבדיחות הדעת, בין העולם שבו הם חיים לבין העולם שבסרט.

ביקום של סדרות הטלוויזיה והסרטים של סטאר-טרק, בשנת 2063 מצליח המין האנושי, אחרי מלחמות עולם ושואות נוראיות, לפתח שיטת הנעה מהירה מהאור. הנה לכם פיתוח טכנולוגי ראוי, לא סתם חת'כת קרש בלי גלגלים. אבל זה לא העיקר. בשנת 2063 מביא הניסוי בשיטת ההנעה הזו לנחיתתם בכדור הארץ של בני כוכב וולקן. וזה כבר באמת משהו לצפות לו ולקוות לו. כי בינינו, מה יותר חשוב: סקייטבורד מרחף או לחיות חיים ארוכים ולשגשג?

-=-

ומלבד זאת, ולשם זאת, אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 22 בספטמבר 2015

שקט ז'

 

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 1 בספטמבר 2015

Take your time, don't hurry

מדי ערב אנחנו שרים לשירה שלושה שירים לפני השינה. הערב, בזמן ששרתי לה את השיר הראשון (כמו תמיד, זה היה "עין גדי"), היא עצרה אותי, ביקשה שאפסיק לשיר ואמרה שמעכשיו היא לא רוצה שנשיר לה לפני השינה. כששאלתי אותה בתמיהה למה, היא השיבה: "כי כבר גדלתי וזה קצת משעמם אותי" והלב שלי טיפה נשבר. אבל אז שאלתי אותה אם אולי בכל זאת היא רוצה עוד שיר אחד. היא חשבה רגע ואמרה: "כן. את השיר של ג'רמי. ותגיד לי בבקשה מתי מגיע הקטע שג'רמי בוכה".

אני חושב שסך הכל הולך לנו טוב עם זאתי. ראשון בספטמבר שמח.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו

פורסם על ידי: רועי רוטמן | 11 באוגוסט 2015

החוק היבש

-=-

"כאזרחית, הייתי שמחה לראות את מדינתי-שלי עם יותר חמלה, גם כלפי מי שחשוד בכך שהסתנן לישראל לשבור שבר. עם זאת, כשם שאין אנו בוחנים את תבונת החוק כך אין אנו שמים עצמנו במקום המחוקק. תפקידנו הוא לבדוק את חוקתיות החוק. אקדים ואומר: לאחר בחינת הוראותיו של פרק ד' בחוק מסקנתי היא כי למעט פרק הזמן המרבי לשהייה במרכז, צולח פרק ד' – לעיתים בקושי – את מבחני פסקת ההגבלה."

-=-

זו הסיפא של סעיף 57 לפסק דינה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, פסק דין שאישר את רוב-רובו של חוק המסתננים, אבל צמצם במעט את האפשרות לכלוא אותם ללא משפט לשנה. הנשיאה נאור והאזרחית מרים נאבקות פה, וידה של הפורמליסטיקה המשפטית על העליונה. לו רק היתה הנשיאה נאור זוכרת שהמחוקק נתן בידה את הכוח לשעות מפעם לפעם לתחינותיהם של האזרחים. לו רק היתה מזכירה האזרחית מרים לנשיאה נאור את סמכותו של בית המשפט העליון לפסוק, במקרים המתאימים, גם סעד שחורג ממשורת הדין. לו היו שתיהן זוכרות שהחוק הוא לעתים חוק רע, שמצווה לא להצמד אליו, שאסור לפסוק לפיו, שאסור רק למלא את פקודתו.

אבל החוק היבש הוא החוק היבש, ואין הוא נרטב אף פעם (אפילו לא מדמעה של ילדה).

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו

Older Posts »

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: