פורסם על ידי: רועי רוטמן | 10 ביוני 2013

ג'ימי

ג'ימי הוא דוגמה לכך שיופי חיצוני הוא עניין שפותח דלתות. כשהגענו, הורי, אחותי ואני, לכלבייה של צער בעלי חיים לפני 13 שנים וחצי, הוא כבר היה שם כמעט חצי שנה מעבר לדד-ליין שמקציבים בצער בעלי חיים לכל כלב לפני שהוא נשלח להמתה. ג'ימי היה כלב גדול ואגרסיבי ואנשים לא רצו אותו. אבל הוא היה כל כך יפה, עד שלאנשי הכלבייה כאב הלב. "בטוח מחר יהיה מי שירצה כזה כלב יפה", הם אמרו לעצמם, "אז נחכה עוד יום". ככה, כמו ווסלי ושודד הים האכזר רוברטס, חלפו הימים. בכל יום היה ג'ימי צריך להיות מומת, ובכל יום חסו עליו בשל יופיו. ואז הגענו אנחנו, שוטטנו בין הכלובים, ראינו את הכלב האפור-לבן שעמד ועשה לנו עיניים מעבר לשבכה, הצבענו ואמרנו "אותו. ניקח אותו".

היינו צריכים להשאיר את ג'ימי בכלביה עוד יומיים-שלושה, כדי שיעבור סירוס וסדרת חיסונים. כשהגיע המועד לבוא ולקחת אותו, נסעתי לבד. הכלב זכר אותי מיום שבת, והסתער עלי בנביחות וקפיצות שמחות. באותו רגע נפל דבר: יותר משאני אימצתי את ג'ימי, ג'ימי אימץ אותי. במשך קרוב לשנה הוא היה דבוק לי לברך, פשוטו כמשמעו. אני הייתי הולך בבית והוא היה הולך אחרי, כשאפו צמוד לחלקה האחורי של הברך שלי. נאלצתי להתרגל שוב לישון כשדלת חדרי פתוחה, כי ג'ימי היה נעמד מול הדלת הסגורה, מיילל ושורט עד שאפתח אותה ואתן לו לשכב ליד המיטה. כשהייתי נכנס הביתה אחרי יום באוניברסיטה או בעבודה, הוא היה מגיש לי בהתרגשות עלה, שהכניס הביתה מבעוד מועד לצורך זה. כמובן, הוא מעולם לא הסכים שאקח את העלה. הוא היה מראה לי אותו, מוודא שאני מבין שהוא חשב עלי, ומחזיר אותו חזרה לסליק. ברבות הימים הוא שחרר מעט את אחיזתו בי, והתחיל לחלק עלים גם לשאר בני הבית.

כשדוד שלי ראה אותו בפעם הראשונה, הוא אמר שלכלב יפה כל כך לא יאה להסתובב עם שם חיבה המוני כמו "ג'ימי". לדעתו של דודי, היה עלינו להפגין את הדרת הכבוד הראויה לכלב אצילי שכמותו, ולקרוא לו "ג'יימס". אלא שג'ימי, כמו בני אצולה רבים אחרים, התעקש להתנהג בפרחחות שאינה הולמת את מעמדו. זכורה היטב אותה פעם שבה הסתער בנביחות רמות אל מחוץ לחצר והפיל מקטנועו שליח פיצה שעבר ברחוב. גם בתוך הבית הכלב נהג להשתולל לפעמים, גומא בשני דילוגי-קנגורו את הסלון הגדול מצד לצד, מצליח איכשהו לא לשבור אגרטלים וצלחות שמונחים בהישג כפותיו, לסתותיו וזנבו. פעם אחת, בליל הסדר, הוא הכניס הביתה קיפוד. הוא תפס אותו בפיו, אבל בגלל הקוצים נאלץ לשחרר מיד. לכן, הוא תפס את הקיפוד לרגע, השליך אותו קדימה, תפס אותו שוב וחוזר חלילה. ככה מהחצר ועד הסלון, שם עזב את הקיפוד והביט בנו במבט שכולו שמחה וכשכושי זנב. ג'ימי היה חתיכת כלב שמח.

-=-

הורי שבו היום הביתה מעמל יומם ומצאו את ג'ימי מת. בחודש הבא הוא היה צריך להיות בן 14. הוא חי חיים ארוכים וטובים, על אף שבשנה האחרונה הדרדר מצבו מאוד. ג'ימי – ג'יימס – מת כפי שחי. ביופי ובאצילות. אתגעגע אליו מאוד.


Responses

  1. אוף😦

  2. בני אדם זוכים להערכתי או לחוסר הערכתי על סמך המקום שיש לכלבים בחייהם.
    אין מדובר בכלב בלבד. הכלב הוא נייר הלקמוס של נפש האדם.
    גרושתי, שלא ראתה דמעה בעיני במשך למעלה מ 20 שנות נישואין , עד פטירתה של כלבת הרוטוויילר האהובה שלי – פומה ה III – כעסה עלי על שהלחלוחית הראשונה שראתה אי פעם בעיני היתה בעת טיולי האחרון עם הכלבה – טרם הוזרקה לה הזריקה שתקצר את סיבלה בימיה האחרונים.
    מי שאיננו מבין את הקשר הזה לכלב – מוותר על אחת מחוויות החיים הבלתי נתפסות של קשר אדם לחיה שאנושיותה ורגישותה עולות לעין ערוך על רגישות ואנושיות בני האנוש.

  3. נשמע שהיו לכם חיים ארוכים ונפלאים ביחד. יהי זכרו ברוך.

  4. אוי רועי… למרות שג'ימי מת בשיבה טובה ובלי ייסורים – כמה עצוב למשפחה שנשארה לבד…תנחומי..
    ענת

  5. הבית מלא בשיר ואני חושבת שאם ג'ימי היה יכול להבין כאלה מן דברים, הוא בטח היה מרוצה מאוד מההמילים שלך כאן..

  6. את ליבי הבאתי מהכלביה של תל אביב. ביקשתי גור והייתה שם רק גורה אחת בתוך כלוב בערך בגודל של פריזר של מקרר ביתי. היא התכווצה עד כמה שיכלה ופחדה מאד כשהוצאתי אותה. אחר כך היא ניסתה לברוח לי וצרחה מרוב פחד כשתפסתי אותה למרות שהייתי מאד עדין. הבאתי אותה הביתה והיא התחבאה בפינה יום שלם. למחרת אחרי שהיא עדיין הראתה פחד שמתי אותה על הברכיים וחיכיתי. היא ישבה לה רבע שעה בלי לזוז ואז פתאום החל הזנב שלה לנוע ימינה ושמאלה יותר ויותר במרץ. אחר כך היא נעמדה והתחילה ללקק לי את הפנים במסירות כשהבינה שמצאה חבר .
    ליבי מתה לפני שנה בערך, היא כבר הייתה עיוורת לגמרי, עם הרבה מחלות והוצאנו מאות שקלים בחודש רק על כדורים בשבילה לפני שהיא מתה היא עברה ניתוח יקר מאד כך שהמצפון שלי שקט ועדיין אני מתגעגע אליה.. עכשיו יש לנו את שוגי, פינצ'ר ידידותי ובכלל לא חרדתי שהבן שלי בחר מהכלביה של 'תנו לחיות לחיות' אבל עדיין קורה לי לפעמים שאני שואל אם מישהו כבר טייל עם ליבי ואז מתקן את עצמי.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: