ג'ימי

ג'ימי הוא דוגמה לכך שיופי חיצוני הוא עניין שפותח דלתות. כשהגענו, הורי, אחותי ואני, לכלבייה של צער בעלי חיים לפני 13 שנים וחצי, הוא כבר היה שם כמעט חצי שנה מעבר לדד-ליין שמקציבים בצער בעלי חיים לכל כלב לפני שהוא נשלח להמתה. ג'ימי היה כלב גדול ואגרסיבי ואנשים לא רצו אותו. אבל הוא היה כל כך יפה, עד שלאנשי הכלבייה כאב הלב. "בטוח מחר יהיה מי שירצה כזה כלב יפה", הם אמרו לעצמם, "אז נחכה עוד יום". ככה, כמו ווסלי ושודד הים האכזר רוברטס, חלפו הימים. בכל יום היה ג'ימי צריך להיות מומת, ובכל יום חסו עליו בשל יופיו. ואז הגענו אנחנו, שוטטנו בין הכלובים, ראינו את הכלב האפור-לבן שעמד ועשה לנו עיניים מעבר לשבכה, הצבענו ואמרנו "אותו. ניקח אותו".

היינו צריכים להשאיר את ג'ימי בכלביה עוד יומיים-שלושה, כדי שיעבור סירוס וסדרת חיסונים. כשהגיע המועד לבוא ולקחת אותו, נסעתי לבד. הכלב זכר אותי מיום שבת, והסתער עלי בנביחות וקפיצות שמחות. באותו רגע נפל דבר: יותר משאני אימצתי את ג'ימי, ג'ימי אימץ אותי. במשך קרוב לשנה הוא היה דבוק לי לברך, פשוטו כמשמעו. אני הייתי הולך בבית והוא היה הולך אחרי, כשאפו צמוד לחלקה האחורי של הברך שלי. נאלצתי להתרגל שוב לישון כשדלת חדרי פתוחה, כי ג'ימי היה נעמד מול הדלת הסגורה, מיילל ושורט עד שאפתח אותה ואתן לו לשכב ליד המיטה. כשהייתי נכנס הביתה אחרי יום באוניברסיטה או בעבודה, הוא היה מגיש לי בהתרגשות עלה, שהכניס הביתה מבעוד מועד לצורך זה. כמובן, הוא מעולם לא הסכים שאקח את העלה. הוא היה מראה לי אותו, מוודא שאני מבין שהוא חשב עלי, ומחזיר אותו חזרה לסליק. ברבות הימים הוא שחרר מעט את אחיזתו בי, והתחיל לחלק עלים גם לשאר בני הבית.

כשדוד שלי ראה אותו בפעם הראשונה, הוא אמר שלכלב יפה כל כך לא יאה להסתובב עם שם חיבה המוני כמו "ג'ימי". לדעתו של דודי, היה עלינו להפגין את הדרת הכבוד הראויה לכלב אצילי שכמותו, ולקרוא לו "ג'יימס". אלא שג'ימי, כמו בני אצולה רבים אחרים, התעקש להתנהג בפרחחות שאינה הולמת את מעמדו. זכורה היטב אותה פעם שבה הסתער בנביחות רמות אל מחוץ לחצר והפיל מקטנועו שליח פיצה שעבר ברחוב. גם בתוך הבית הכלב נהג להשתולל לפעמים, גומא בשני דילוגי-קנגורו את הסלון הגדול מצד לצד, מצליח איכשהו לא לשבור אגרטלים וצלחות שמונחים בהישג כפותיו, לסתותיו וזנבו. פעם אחת, בליל הסדר, הוא הכניס הביתה קיפוד. הוא תפס אותו בפיו, אבל בגלל הקוצים נאלץ לשחרר מיד. לכן, הוא תפס את הקיפוד לרגע, השליך אותו קדימה, תפס אותו שוב וחוזר חלילה. ככה מהחצר ועד הסלון, שם עזב את הקיפוד והביט בנו במבט שכולו שמחה וכשכושי זנב. ג'ימי היה חתיכת כלב שמח.

-=-

הורי שבו היום הביתה מעמל יומם ומצאו את ג'ימי מת. בחודש הבא הוא היה צריך להיות בן 14. הוא חי חיים ארוכים וטובים, על אף שבשנה האחרונה הדרדר מצבו מאוד. ג'ימי – ג'יימס – מת כפי שחי. ביופי ובאצילות. אתגעגע אליו מאוד.