פורסם על ידי: רועי בר-און רוטמן | 3 בפברואר 2013

הכרה שיפוטית

עובדות הניקיון בבית המשפט בתל אביב לא קיבלו את שכרן מהחברה הקבלנית שמפעילה את שירותי הניקיון במבנה. חברת הקבלן גם "שכחה" להעביר את הכספים שיש להעביר לקרנות הפנסיה של העובדות ולא העבירה להסתדרות את דמי החבר של העובדות. בצר להן, הפסיקו העובדות לנקות את היכל המשפט התל-אביבי, ותלו במסדרונותיו מודעות המבקשות ליידע את השופטים במתרחש. הפניה האישית הזו אל השופטים, שלפחות חלקם בוודאי מכירים אישית לפחות חלק מהעובדות, הזכירה לי מקרה שקרה מספר שנים קודם לכן, באולם של בית משפט אחר.

-=-

לפני כחמש שנים, הגעתי לבית המשפט העליון לדיון בעתירה שהגיש המשרד שבו עבדתי בשם לקוח פלמוני. מכיוון שהגעתי מוקדם מהדרוש, נכנסתי לאולם המשפטים, התיישבתי בקהל והקשבתי לדיונים שהתנהלו עד לדיון שלשמו הגעתי. אחד הדיונים האלה היה בעניינו של פלסטיני מהגדה המערבית שנתפס כשהוא שוהה בישראל ללא היתר. האיש נלקח למעצר מינהלי, ועורך דינו עתר לבית המשפט העליון שיורה לשחררו ממעצרו. כשהחל הדיון, טען עורך הדין שורה של טענות. בין היתר הזכיר עורך הדין את העובדה שמרשו הוא אדם שמעולם לא הסתבך בעבר עם הרשויות, שמעצרו המנהלי נמשך זמן רב מאוד ביחס לנהוג בעניינים כגון אלה, שמן הדין יהיה לשחררו, להחזירו לביתו ולאפשר לו להמשיך ולפרנס את משפחתו ועוד כהנה וכהנה. ואז שלף עורך הדין את השפן מן הכובע: "ויותר מזה, מרשי עובד מזה שנים רבות בישראל, ולא סתם בישראל – בירושלים. ולא סתם בירושלים – אלא ממש בבית משפט נכבד זה!" השופטים התנערו מנמנומם, היטיבו את משקפיהם על עיניהם, הביטו בעציר שניצב שם ואחד מהם (השופט ג'ובראן) קרא: "נכון מאוד! אני מכיר אותו! הוא עובד פה בקפיטריה, הוא הביא לי כמה פעמים אוכל ללשכה!". שני  חבריו להרכב הנהנו במרץ. עורך דינו של העציר ראה בכך סימן מעודד, והמשיך: "אדוני, הרי אין ספק שאם מרשי היה אדם כה מסוכן, כטענת המדינה, עד שמוצדק להשאירו פרק זמן כה ארוך במעצר מינהלי – בלי שידע במה בדיוק הוא מואשם (אם בכלל) ומבלי שיוכל להיפגש עם עורך דינו – בוודאי שאיש לא היה מאפשר לו לעבוד בהיכלו של בית המשפט העליון! אבל הוא עבד פה, הוא קיבל את כל האישורים הדרושים, משמר בתי המשפט אישר את העסקתו. הוא לא אדם מסוכן, הוא רק אדם שרוצה להתפרנס".

שופטי ההרכב העבירו את מבטם מעורך דינו של העציר לפרקליטה  של המדינה, ושאלו "מה יש לאדוני לומר על זה? האיש עבד ממש פה. הוא היה בעל גישה לאוכל ששופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל מכניסים לפיותיהם. זה באמת מוצדק, כל העניין הזה?". הפרקליט קם ממקומו ואמר "אני באמת לא יודע. אבל יושבים כאן נציגים של מערכת הביטחון שיוכלו להאיר את עיניו של בית המשפט הנכבד". הוא הסתובב, אותת לשני אנשים לבושים אזרחית שישבו בקהל וסימן להם להתקרב. השניים קמו, כשאחד מהם נושא תיק מסמכים. הם הניחו את תיק המסמכים על שולחנו של הפרקליט, אחד מהם הוציא מכיסו מפתח ופתח את התיק הנעול. מתוך התיק הוציא חברו מעטפה חומה ואטומה. הוא לקח אותה והגיש אותה לשופט אדמונד לוי, שישב בראש ההרכב. השופט לוי פתח את המעטפה, שלף מתוכה מסמך בן שני עמודים, עיין בו והחזיר אותו  למעטפה, בלי להציגו בפני חבריו להרכב (בכל זאת, אחד מהם היה ערבי). נציג כוחות הביטחון נטל את המעטפה, חזר לשולחן (לידו המתין לו חברו עם תיק המסמכים) והכניס את המעטפה חזרה לתיק. מיד לאחר מכן השניים נטלו את תיקם וחזרו למקומם.

כשתם הטקס המביש הזה, נשען השופט לוי לימינו, והסתודד עם השופט גרוניס שישב שם. השניים החליפו לחישות, ובסופו של דבר הנהנו זה לזה. אז נשען השופט לוי לשמאלו, והסתודד עם השופט ג'ובראן (שחיכה עד לשלב הזה בסבלנות רבה, כשהוא בוהה בתקרה ומתופף מעדנות באצבעותיו על השולחן). ההסתודדות הזו היתה קצרה יותר, וגם בסיומה הוחלפו הנהונים. השופט לוי חזר למקד את תשומת ליבו בעורך דינו של העציר: "לאחר שראינו את החומר החסוי, אנחנו בדעה שהמשך מעצרו של מרשך מוצדק, ואנחנו מציעים לך למשוך את עתירתך". וכך היה.

-=-

מקרים כמו המקרה שתיארתי הם מקרים שחוזרים על עצמם מדי שבוע בבית המשפט העליון. אני, אישית, ראיתי עוד 3-4 דיונים דומים בחיי (ואני לא אדם שמבקר לעתים תכופות בבית המשפט העליון), וכולם הסתיימו באותו האופן. המקרה שתיארתי אפילו לא היה ראוי לתיאור בבלוג הזה, אלמלא פרט אחד יוצא דופן, והוא ההיכרות האישית של העציר עם שופטיו. אלא שהיכרות זו, אין בה די כדי לשבור את מסורת ההליך הקוואזי-ראוי שקיימת בעניינים כגון אלה. העציר שעומד בפני בית המשפט חלש מכדי שהחלפת שלום אקראית עם שופט עליון תוסיף מספיק לכוחו על מנת לשנות את התוצאה הידועה מראש. אני חושש מאוד שגם עובדות הניקיון בבית המשפט בתל אביב נמצאות במצב שבו היכרות אישית עם שופטים אינה עניין בעל השפעה על הצלחתן במאבק לעמידה על זכויותיהן. אני גם מקווה שלא ירחק היום ואדם כמו העובדות הללו לא יצטרך, ביאושו, לקוות שהיכרות אישית כזו תהיה מפלטו האחרון בחיפושיו אחר צדק.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


תגובות

  1. אהבתי את ההשוואה שעשית בין היחס של בתי המשפט לעובד שהפך עציר בטחוני בשל סיבות עלומות, ואת השליטה של השב"כ בשופטים מצד אחד, לבין היחס לעובדות ניקיון ללא שמץ חשש בטחוני. המקרה הראשון מדבר על שימוש בתקנות הגנה לשעת חירום, מורשת אנטי דמוקרטית מימי המנדט הבריטי, שמעולם לא בוטלה, ומזינה את הגזענות כלפי ערבים. היא ניזונה מהממשל הצבאי שחל על הערבים בישראל כמעט עד 1967, ועל ידי הכיבוש, שברגע זה לא נראה סופו. השני ניזון מהקפיטליזם הנאו ליברלי, שהופך עובדים קבועים לעובדי קבלן, סחורה שמחירה מוזל עם כל מכרז חדש, ואשר משכורותיהם אינן מספיקות להתפרנס בכבוד. לו בתי המשפט היו מקום של צדק, הם לא היו מסכימים להעסיק עובדות קבלן מלכתחילה. שני הגורמים כאחד הופכים שקופים עבור השופטים המלומדים, ששבויים בתוך המעמד הרם והנישא שלהם, ובתוך הדעות הקדומות שלהם כלפי ערבים ועובדים פשוטים.

  2. אם לא ההיכרות האישית עם השפחות החרופות, אולי החרא שיצוף להם בשירותים שהן הפסיקו לנקות – אולי הוא יזכיר לנכבדי המשפט את כל מה שהדחיקו עמוק בתוך המעיים.

    אחרי הכל, את מה שצף בשירותים קשה יותר להכניס למעטפה ולארוז בתיק נעול.

    סליחה על הסגנון. הפוסט שלך יפה.

    • עידן, זה הרי מה שכל כך יפה בהעסקת עובדי קבלן. כשהחרא יתחיל לצוף, חברת הקבלן תוכל פשוט לשלוח עובדים אחרים במקום אלו שהחליטו להפסיק לעבוד.

  3. למר רוטמן,
    ניחנת ברגישות חברתית, שנדמה לי, איננה נחלת רבים בחברה הישראלית. ולמגיב מר לנדו – אם יותר לי להרחיב את הערתך והארתך לדברים – אשווה את החברה הישראלית כולה לאסלת פורצלן היכולה להבהיק בנקיונה, לו יהיה מי שיטרח בכך, והיכולה להביא לידי קבס בהצטברות הצואה על דפנותיה. השימוש הקיצוני בפרת הבטחון הקדושה לפגיעה בזכויות אדם, כמו גם השימוש בעובדי קבלן על ידי אזרחי ישראל (שהם המעסיק האמיתי של עובדים מנוצלים) הופכים את האסלה לדוחה עדי כדי "שומר נפשו ירחק".

  4. […] הזו היו בעיקר פלסטינים, מה שהקל מאוד על הישראלי – ועל בית המשפט שלהם – להעלים עין ולקבל את הרע ההכרחי הזה כמשהו שאפשר […]


כתיבת תגובה

קטגוריות