פורסם על ידי: רועי רוטמן | 5 בינואר 2012

לא ככה

הבחירות הכלליות שהתקיימו ב-29 במאי 1996 נערכו קצת יותר משלושה שבועות אחרי יום הולדתי ה-18. מטבע הדברים, אם כן, היו אלה הבחירות הראשונות שבהן נטלתי חלק. באותן בחירות נתבקש ציבור הבוחרים להטיל אל הקלפי שני פתקים, האחד עבור מועמד למשרת ראש הממשלה והשני עבור רשימתה של אחת המפלגות לכנסת. אחד המועמדים לראשות הממשלה היה מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, ומכיוון שאני סברתי שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו עוד לפני שזה היה מיינסטרים, הכנסתי למעטפה פתק ועליו שמו של יריבו, מועמד מפלגת העבודה, שמעון פרס. הפתק השני שהוכנס למעטפה נשא עליו את את האותיות "מרצ". בעוד שהפתק הראשון שבחרתי הוא עניין שאני לא גאה בו במיוחד היום, ההצבעה עבור מרצ היא משהו שמעולם לא התחרטתי עליו ואף חזרתי עליו בעוד שלוש הזדמנויות אחרות. מרצ היתה הבית הפוליטי שלי ב-16 השנים האחרונות, ולמרות התלבטויות כאלה ואחרות שהיו לי בשנתיים-שלוש האחרונות, רוב הסיכויים היו שגם בבחירות הבאות הייתי בוחר במפלגה. בכל מקרה, דבר אחד מעולם לא היה מוטל בעיני בספק, והוא מחוייבותה של מרצ לעקרונותיו של המשטר הדמוקרטי בישראל. כך, לפחות, סברתי עד אתמול בצהריים.

ח"כ זהבה גלאון (יחד עם חברה לסיעה אילן גילאון ויחד עם חברי הכנסת יצחק הרצוג ואיתן כבל ממפלגת העבודה) הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק (זהירות, וורד) לפיה נשיא המדינה יוכל לסרב לחתום על חוקים שאישרה הכנסת בשלוש קריאות, אם יסבור שמדובר בחוקים הפוגעים בדמוקרטיה או בהפרדת הרשויות או שיש בהם אלמנטים גזעניים או אם נפלו בהליכי חקיקתם פגמים אתיים או פרוצדורליים. חוק שהנשיא סירב לחתום עליו, יוחזר אל הכנסת לקריאה רביעית ורק אם ישיג את תמיכתם של 61 מחברי הבית יכנס לספר החוקים. משמעות הצעת החוק היא הענקת סמכות וטו לנשיא המדינה על חקיקת הכנסת, אקט שאין לראותו אלא כשינוי מהותי של העקרונות הקונסטיטוציוניים עליהם מונחת שיטת המשטר הישראלית. את השינוי החוקתי הזה שולפת גלאון מהשרוול כדי להתמודד עם העובדה שהיא אינה מצליחה לגייס רוב לעמדות אותן היא מייצגת במליאת הכנסת, ומסתירה מאחורי . מדובר, אם כן, בהצעה אנטי-דמוקרטית ממדרגה ראשונה, הצעה שהייתי מצפה שתונח על שולחן הכנסת על ידי אנשים כמו מיכאל בן ארי, דני דנון, יריב לוין או זאב אלקין.

הצעת החוק תהפוך את משרת נשיא המדינה ממשרה טקסית וייצוגית למשרה פוליטית מובהקת, שלמחזיק בה יש יכולת למרר את חייה של הכנסת. ויש להדגיש – גלאון מבקשת אמנם למרר את חייה של הקואליציה עם הצעת החוק המבישה הזו, אבל עליה לזכור דבר אחד. לקואליציה, כמעט מעצם טיבה, יש יותר מ-61 ח"כים התומכים בה. לאופוזיציה, לחלוטין מעצם טיבה, יש לכל היותר 60 ח"כים החברים בה. בנוסף, הקואליציה היא זו שיש יותר סיכוי שתבחר את הנשיא (וגם יש לה יותר סיכוי להצליח במהלך של הדחת נשיא). משמעות מתן סמכות וטו לנשיא היא מתן אפשרות להשתיק את האופוזיציה לחלוטין, גם אם במקרה היא הצליחה לגייס רוב מקרי ולהעביר איזה חוק בתוצאה של 15-10 ושלושה נמנעים. הסמכות הזו תהפוך את איוש משרת הנשיא לסוגיה קריטית במערכת הפוליטית הישראלית, ואני חושד שנתחיל למצוא בתפקיד הזה יותר ויותר אנשים כמו משה קצב – פוליטיקאים קטנים שמקבלים עצם מראשי המפלגה שלהם, ושעליהם ניתן יהיה לסמוך שידעו להחזיר את הטובה. בהקשר זה אומר שבדברי ההסבר להצעת החוק כותבים המציעים כי הביקורת השיפוטית שהעביר בית המשפט העליון על חקיקת הכנסת פגעה באמון שרוחש הציבור לבית המשפט ובנכונותו של הציבור לראות את בית המשפט כגוף אובייקטיבי. אני לא רואה כיצד יהיה גורלו של מוסד נשיאות המדינה שונה, באם תתקבל הצעת החוק.

הצעת החוק הזו מגיעה מהמפלגה שקיבלה פעם אחר פעם את אמוני בקלפי. ובכן, לא עוד. ההצעה הזו מהווה מבחינתי קו שבר שאיני יכול להתגבר עליו. אני לא מתכוון להצביע למפלגה שעומדת מאחורי הצעת חוק כזו, שמעניקה לאדם סמכות לפסול חוק של הכנסת על בסיס גחמה אישית שלו, סתם כך כי החוק אינו נראה לו.

ותודה ל@שאילתא, @סתםתג, @יובל_וי ו@יפתח

-=-

לינק לפוסט נשלח במייל אל חברי הכנסת גלאון וגילאון. ככל שאשמע מהם, אעדכן גם את קוראי הבלוג.

עדכון 7.1.2012: ח"כ גלאון השיבה לפנייתי אליה תשובה ארוכה ומפורטת. ההתכתבות בינינו פורסמה בפוסט נפרד, שאותו אפשר לקרוא כאן.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו. אבל לא ככה.


Responses

  1. כבר כתבתי לך כמה דברים, אבל כאן זו מסגרת מסודרת ומהוגנת יותר.
    לדעתי אתה נסער לשווא. אתה מתמקד במקרים שבהם האופוזיציה מצליחה ב"מחטף" להעביר חוק בשלוש קריאות ברוב מקרי. מקרים כאלה -לא קורים- למעט במקרים נדירים שבהם הקואליציה מתפרקת.
    אתה חושש שכאשר חוק עבר ברוב מקרי בתמיכת האופוזיציה, הנשיא, שלרוב הוא איש המפלגה השלטת, יסרב לחתום עליו, באופן שיחייב את הכנסת לחזור ולהתכנס ולגייס רוב של 61 חברי כנסת שיתמכו בו.
    ובכן, מה הפגם המוסרי בדרישה שחוק שהתקבל ברוב מקרי יחזור לכנסת ויזכה לרוב של חבריה? יש להדגיש לא מדובר ברוב של 70, 80 או 90 חברי הכנסת. מדובר ברוב של 61 ח"כים.
    ואשאל זאת גם הפוך: מהי ההצדקה המוסרית להגנה על חוק שעבר ברוב מקרי שעה שרוב חברי הכנסת (להבדיל מן המצביעים) לא תומכים בו?

    הואיל ומרצ היא מפלגה שב-15 השנים האחרונות ישבה ב-14 שנים באופוזיציה, כאשר לא ניתן לראות קונסטלציה שבה היא תהיה חברה בקואליציה ב-5 השנים הקרובות, הרי שלשיטתך הצעתה פוגעת בראש ובראשונה בה עצמה. הואיל והצעת החוק לא הוגשה – לפחות לא בהגדרה – כדי להכשיל את הצעות החוק של מרצ (או של יתר סיעות האופוזיציה), אזי לכל היותר אתה אמור להגיד להם "טמבלים, אתם יורים לעצמכם ברגל".

    אני לא תומך בהצעת החוק, ולו היו מתייעצים איתי הייתי ממליץ להימנע מלהציע אותה,בעיקר כי היא מיותרת. אבל היא בהחלט לא מהווה שינוי משמעותי בסדרי המשטר, ואין בה פגם ערכי. מה שכן, היא מבטאת ייאוש מהזירה הפוליטית, וזה עצוב (ואולי אכתוב על זה בעצמי).

    אפשר – וצריך – למצוא סיבות טובות יותר להצביע או לא להציע למפלגה כזו או אחרת.

    • יפתח,

      קודם כל, כל אחד וסיבותיו שלו. אני דווקא סבור שכאשר מפלגה מחליטה לנסות לשנות את כללי המשחק כדי לטפל בבעיה אד-הוקית זו סיבה טובה להחליט שהיא כבר לא בשבילי.

      שנית, בוודאי שהבעיה רחבה יותר מהאפשרות שהנשיא יטרפד חקיקה שמקורה באופוזיציה. הבעיה היא בעצם הקניית הסמכות לנשיא, תוך יצירת קריטריונים אמורפיים בצורה בלתי רגילה להפעלת הסמכות. מבין שלל הקריטריונים שעליהם מדברת הצעת החוק, הקריטריון היחיד שאני יודע מה הוא אומר הוא הקריטריון שמדבר על פגמים פרוצדורליים באישור החוק. יש לי תחושה שדווקא הקריטריון הזה הוא הכי פחות מעניין מכיוון שאני מניח שפשוט אין הרבה מקרים כאלה. אבל שאר הקריטריונים הם כל כך רחבים ולא מוגדרים, וברור שהם כפופים לעמדותיו האישיות של הנשיא הספציפי שהיה במקרה במשמרת באותו רגע. רוב החקיקה האנטי-דמוקרטית שאליה מכוונת הצעת החוק היא חקיקה שאם מסתכלים עליה במנותק מהקשר, אין עמה בעיה. שלא לדבר על הקריטריון של פגמים אתיים בהליך החקיקה, שאלוהים יודע מה נופל בגדרו.

      ככל שאנחנו מדברים על מדרון חלקלק, הצעת החוק הזו היא דוגמא קלאסית. סיעת אופוזיציה שמתייאשת מהשדה הפרלמנטרי ומבינה שבתוכו אין לה מה לעשות, מחליטה לנסות לשנות את הכללים כדי להתמודד אד-הוקית עם הבעיה שבפניה היא ניצבת. והיא מנסה לעשות את זה בחקיקת יסוד שתחולתה מיידית. חקיקה שזו המוטיבציה שלה היתה מעוררת את חמת זעמם של גלאון וגילאון לו היתה מגיעה מלשכתו של בנימין נתניהו, ובצדק. אלא שביאושה, מידרדרת מרצ לשיטות עבודה שיאות דווקא, כמו שאמרתי, למלחכי הפנכה של ראש הממשלה שלכם.

    • יש לנו כנראה הבנה שונה של הביטוי חקיקה אד-הוקית. העובדה שהצעת חוק מוצעת על רקע אירוע מסויים (או סדרת אירועים מסויימת) אין משמעה שהיא "אד-הוקית" או שהיא פסולה.
      חקיקה אד-הוקית היא חקיקה שנועדה לטפל בעניין קונקרטי ללא רציונליזציה רחבה. טול, למשל, את תיקוני החקיקה (או חקיקת משנה) שאירעו בעקבות הפרשה של משה קצב, שנועדו לקצץ את ההטבות שלו כנשיא לשעבר (לא כולל זכויות פנסיוניות). מדובר, אמנם, בחקיקה שאירעה עקב מעשים של אדם מסויים, והיא אמורה גם לחול עליו ולא רק על הבאים אחריו, ובכל זאת היא ראוייה, וזאת משום שהיא מבטאת ערך ראוי לפיו המדינה לא צריכה לכבד ולהתכבד בנושאי משרה לשעבר שהורשעו בפלילים.
      לכן העובדה שאתה יכול להצביע על טריגר להצעת חוק (וכמעט תמיד יש טריגר. ככה כולנו עובדים) אין משמעה בהכרח שהיא לא מבטאת עיקרון רחב. יש לאתר אותו ולבחון אם הוא ראוי או לא.
      יודגש ששני חוקי היסוד שהתקבלו בשנת 1992, וכך גם -כל- הצעות חוקי היסוד שהוצעו בשני העשורים האחרונים מקדימה שמאלה, מבטאים רצון לוותר (במידה מסויימת) על העיקרון הדמוקרטי-רובני. ובאופן קוקנרטי, הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות שמדובר בה לא מעט לאחרונה, היא משמעות יותר אנטי-דמוקרטית (במובן הרובני) מהצעת החוק הזו.
      אגב, לפי בדיקה שערכתי, זכויות וטו שמוענקות לנשיאים ומלכים בעולם, אינן מוגבלות בעילה להפעלתן, כאשר בפועל הן כמעט לא מופעלות.

  2. זהבה גלאון מייצגת לדעתי את הצד הבעייתי של שוחרי הטוב והצודק. היא גם זו שהציעה להפוך את הזנות לבלתי חוקית. אמנם היא רוצה חרדוף את הלקוח ולא את הזונה אבל עדיין…
    כמי שמימיו לא היה אצל זונה, כמי שאינו רואה סרטים פורנוגרפיים בעקרון, אני חושב שזו פטרונות והתנשאות להגיד למישהו אחר איך לחיות וממה להתפרנס.
    יש גם אפלייה בהצעת חוק כזו כי נערת "זוהר" שעוברת מחבר עשיר אחד לשני זה בסדר אבל אחת שעומדת בסמטה חשוכה ומשדלת לקוחות – לא.
    בקיצור, היא גורמת נזק עצום למחנה שהיא אמורה לייצג.

  3. אני רק כאן כדי להזכיר שעזר וייצמן היה הנשיא בעת שעבר החוק למניעת הטרדה מינית.

    מזל שלא קצב.

  4. עדו, אני בעצמי מתלבט אם צריך להעניש צרכנים על שימוש בשירותי זנות. בכל אופן, ובלי לגבש דעה נחרצת בעניין, ברור שישנה תעשייה שלמה של ניצול נשים, שאתה לא יכול להתעלם ממנה רק משום ששמעת שיש אחת, ג'נה ג'יימסון (גם אני, כמוך, לא צפיתי בה מעולם, ולא אדע לזהות אותה בסמטה חשוכה) שמרוויחה הרבה כסף, או משום שיש סדרה בערוץ 10 על כמה נשים שיתכן וחלקן משתמשות בגופן בשביל להשיג את מקומן באלפיון העליון.

  5. החוק המוצע הוא חלול כשם שהוא פסול.
    חוקים לא עוברים ב'רוב מקרי'. חוק כזה יכול רק להציק לקואליציה תוך שהוא בעצמו פוגע במצג הדמוקרטי ומעניק לנשיא סמכויות לא לו.
    ולכן, לו אני הנשיא בזמן קבלת החוק, לא הייתי חותם עליו.

    הפיתרון הזה פסול כאמור, ויחד עם זאת, הבעיה נותרת בעינה: קואליציה נבחרת מעבירה חוקים אנטי-דמוקרטיים שאינם ניתנים לעצירה ע"י מיעוט שמעוניין, נניח, בדמוקרטיה מהותית. במצב כזה יתכן שיש צורך בויתורים מסוימים על אי אלו עקרונות דמוקרטיים כדי לזכות בהגנתם של עקרונות דמוקרטיים אחרים, אולי חשובים יותר – עיין ערך אקטיביזם שיפוטי.

    אבל כך או אחרת, אם זה מה שמפריע לך אצל מרצ, דיינו.

    • אסף,
      הצעת החוק צפתה את הרעיון הזה שלך, והיא קובעת מפורשות שהנשיא לא יוכל להשתמש בסמכות הוטו שלו ביחס לחקיקה הנוגעת לסמכויותיו של הנשיא.

  6. אתה יכול לפרסם פה את תגובתה המלאה?

    • אייל,
      ההתכתבות בין גלאון לביני תעלה לבלוג מאוחר יותר הערב.

  7. יפתח :

    יש לנו כנראה הבנה שונה של הביטוי חקיקה אד-הוקית. העובדה שהצעת חוק מוצעת על רקע אירוע מסויים (או סדרת אירועים מסויימת) אין משמעה שהיא "אד-הוקית" או שהיא פסולה.
    חקיקה אד-הוקית היא חקיקה שנועדה לטפל בעניין קונקרטי ללא רציונליזציה רחבה. טול, למשל, את תיקוני החקיקה (או חקיקת משנה) שאירעו בעקבות הפרשה של משה קצב, שנועדו לקצץ את ההטבות שלו כנשיא לשעבר (לא כולל זכויות פנסיוניות). מדובר, אמנם, בחקיקה שאירעה עקב מעשים של אדם מסויים, והיא אמורה גם לחול עליו ולא רק על הבאים אחריו, ובכל זאת היא ראוייה, וזאת משום שהיא מבטאת ערך ראוי לפיו המדינה לא צריכה לכבד ולהתכבד בנושאי משרה לשעבר שהורשעו בפלילים.
    לכן העובדה שאתה יכול להצביע על טריגר להצעת חוק (וכמעט תמיד יש טריגר. ככה כולנו עובדים) אין משמעה בהכרח שהיא לא מבטאת עיקרון רחב. יש לאתר אותו ולבחון אם הוא ראוי או לא.
    יודגש ששני חוקי היסוד שהתקבלו בשנת 1992, וכך גם -כל- הצעות חוקי היסוד שהוצעו בשני העשורים האחרונים מקדימה שמאלה, מבטאים רצון לוותר (במידה מסויימת) על העיקרון הדמוקרטי-רובני. ובאופן קוקנרטי, הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות שמדובר בה לא מעט לאחרונה, היא משמעות יותר אנטי-דמוקרטית (במובן הרובני) מהצעת החוק הזו.
    אגב, לפי בדיקה שערכתי, זכויות וטו שמוענקות לנשיאים ומלכים בעולם, אינן מוגבלות בעילה להפעלתן, כאשר בפועל הן כמעט לא מופעלות.

    יפתח,
    אם ניקח למשל את זכות הוטו של הנשיא האמריקאי, מדובר במצב שונה מזה שעליו מדובר בהצעת החוק הזו, מכיוון שהנשיא האמריקאי הוא מלכתחילה דמות שפועלת בזירה הפוליטית היומיומית, והוא תלוי בקונגרס על מנת להצליח לתפקד כמו שצריך (ויש לו גם, כמובן, את השיקול של בחירה מחודשת לשקול). הנשיא הישראלי משוחרר מהאפקט המצנן הזה, ואין לכנסת כל אפשרות לרסן אותו. אני מודה שאני לא מכיר מקרים אחרים של סמכות וטו, אבל כל מקרה של הענקת סמכות כזו צריך להיבחן על הרקע הקונסטיטוציוני של השיטה שהעניקה אותו ולבחון איזה איזונים עורכת השיטה למול סמכות הוטו הזו. וכמובן, אם כולם חוששים מאוד להפעיל את סמכויות הוטו שלהם, זה מעיד על הדראסטיות של הסמכות הזו. אני לא סומך על הנשיאים הפוטנציאליים הבאים שלנו שהם אנשים שיודעים לרסן את עצמם.

  8. רועי,
    אני מקווה שאני לא אהיה בוטה מדי, אבל בעיניי המסקנה שהגעת אליה בעקבות הצעת החוק המקרית הזו (והדי מטומטמת, יש להודות) מבטאת חלק גדול מהבעיה של השמאל הישראלי ומהסיבה שהוא לא מצליח להשפיע באמת על הדיון הציבורי והפוליטי בישראל. רבים מאנשי השמאל מחזיקים בתפיסה לא מציאותית ואפילו ילדותית משהו, לפיה המפלגה שעבורה הם מצביעים צריכה לייצג במדוייק את עמדותיהם. כל סטייה מכך היא חוצפה שאין כדוגמתה וכנראה גם עלבון אישי גדול. לכן בכל מערכת בחירות אנחנו רואים תופעות כמו עלים ירוקים ומפלגות ירוקות למיניהן שמפצלות את השמאל ומעבירות מנדט או שניים מהמחנה שלנו למחנה השני. שלא לדבר על כל אלה שלא מצביעים כי "אין אף אחד שמייצג אותם".
    בקיצור, נשמע לי קצת תמוה שהצעת חוק דבילית אחת, שגם אין לה שום סיכוי לעבור בכנסת, מוחקת בשבילך את כל הפעילות החשובה שהמפלגה הזו עשתה בשנים האחרונות בכנסת ובזירה הציבורית בכלל. זו נקראת לי כמו החלטה שהמניעים מאחוריה הם יותר רגשיים-עקרוניים מאשר רציונליים.

    • אלעד,
      אני מסכים עם הביקורת שלך על השמאל, אני לא חושב שהיא רלוונטית לפוסט הזה. מרצ עשתה מספיק דברים חשובים ומספיק דברים מטומטמים ב-16 השנים שבהן אני מצביע לה (ובכמעט 19 שנה שאני תומך בה), ואיכשהו הצליחה תמיד לשמור על הקול שלי. כאן לא מדובר, לדעתי, בסתם עוד הצעה מטומטמת. מדובר, כמו שיפתח ציין, ביאוש של מרצ מכללי המשחק הפרלמנטריים ובניסיון לשנות אותם באופן נמהר, לא חכם ובלי מחשבה מראש. השינוי הזה הוא, לדעתי, לא דמוקרטי במהותו והוא לא סתם לא תואם בדיוק את עמדותיי. הוא ס עומד בסתירה חזיתית לדבר הבסיסי ביותר שבגללו אני מצביע למרצ. זו הסיבה שלא משנה לי בכלל מה הסיכוי שהחוק הזה יעבור. הבעיה שלי היא עם הצבעה לרשימת מועמדים שכוללת אנשים שאמונתם בצדקת הדרך מעבירה אותם על דעתם.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: