פורסם על ידי: רועי רוטמן | 15 בדצמבר 2010

ארבעה חודשים

לפני כחודשיים עלה לאוויר הבלוג (לא בדיוק, אבל זה יושב על וורדפרס.קום, אז זבש"ו) המטלטל "הכצעקתה". כבמטה קסם, נחשפתי (יחד עם גברים נוספים) לנוכחות היומיומית של ספקטרום רחב של הטרדות ותקיפות מיניות בחייהן של נשים רבות (ואני נוטה לאט לאט להסכים עם הטענה שמדובר לא רק בנשים רבות, אלא אפילו ברובן של הנשים). פתאום הבנתי שאולי יש סיבה שאחשוש קצת ממה שעתיד לקרות לילדה הפרטית שלי כשהיא תהיה קצת יותר גדולה. נחתה עלי ההבנה שכל נסיעה באוטובוס, הליכה ברחוב או כניסה לחדר מלא אנשים יכולה להפוך, ברגע אחד, לחוויה מאוד לא נעימה, ואפילו טראומטית. ואז, ממש אתמול, התגלה לי פתאום שיש מקומות שעושים כסף מללמד אנשים איך להתעלם מנשים שאומרות להם "לא", או ליתר דיוק: כיצד להתעלם רק מה"לא". עם האישה, כפי שתראו מיד, האנשים האלה כבר ימצאו מה לעשות.

אז מסתבר שיש חיה כזו, וקוראים לה המרכז לאומנות הפיתוי (ולא אקשר לאתר שלה, כי רק לשלמה בניזרי אני עושה SEO בחינם). הילה נוגה כתבה על זה פוסט שביממה האחרונה מכה גלים בטוויטר, בפייסבוק ובמגוון בלוגים. בפוסט, מציגה נוגה שרשור הודעות בפורום של המרכז הזה, שתחילתו בסיפור של גולש המכנה עצמו "Roso", הטוען, לקול צהלותיהם ותשבחותיהם של שאר גולשי הפורום, כי שכב עם תיירת מצ'כיה אחרי שהציע להכין לה שקשוקה ולמרות שהיא לא היתה ממש מעוניינת. למעשה, למרות שהיא היתה בפירוש לא מעוניינת.

אני לא יודע אם הסיפור הזה שרוסו מתאר הוא סיפור שבאמת קרה. אני לא יודע אם מדובר באונס, בתקיפה מינית או בסיפור שהוא פנטזיה פורנוגרפית על אונס או תקיפה מינית. אני יודע שזו לא הבעיה האמיתית. הבעיה היא שקיים גוף שפרנסתו על הכשרה אקטיבית המלמדת גברברים צעירים שלא משנה מה אישה אומרת או עושה, הם צריכים לחתור למטרה בעקביות של "קרנף עיוור". הבעיה היא במתן הלגיטימציה להתנהגות כזו, לגיטימציה שמתאפיינת לא רק בזה שאף אחד לא עושה דבר בנידון, אלא שגם חלק ניכר מהדיון על הפרשה סטה למחוזות שביקשו לבחון עובדתית האם סיפורו של רוסו נחשב לאונס או לא. הבעיה (וזה נוגע גם לשיח סביב "הכצעקתה") היא שאנשים קוראים סיפורים כאלה, שומעים שאנשים מתרגזים ומגיבים בסגנון של "אז איך אתם רוצים שנתחיל עם בחורות?".

-=-

במשפחתי מתרוצץ סיפור אודות בן-דודה של אמי, שכאשר נולדה בתו הבכורה העיף בה מבט אחד ואמר בקול: "כבר מעכשיו אני לא סובל את החבר שלה". כששירה נולדה, צייצתי את המשפט הזה בטוויטר, יותר כהתייחסות מבודחת לסיפור המשפחתי הזה ופחות בשל חשש אבהי אמיתי. אלא שמאז עברו ארבעה חודשים, ואני מתחיל להיות מודאג.

-=-

יצא קצת מבולגן. מצטער, זה מה יש.


Responses

  1. לפעמים אני שמח שיש לי רק בנים

  2. אם לצטט את אוגדן נאש:

    My heart leaps up when I behold
    A rainbow in the sky;
    Contrariwise, my blood runs cold
    When little boys go by.
    For little boys as little boys,
    No special hate I carry,
    But now and then they grow to men,
    And when they do, they marry.

    (ההמשך נפלא, וכולל נקמות מופלאות ביצורים הנוראים האלה, כולל דרישה לקריאת כתבי אריסטו.)
    http://www.westegg.com/nash/infant-female.html

  3. מה עם בטהובן?

    • בטהובן? הוא לא שומע (טא-דא-דא-דם) / הוא לא שומע.

  4. תודה. מילים אחרות אין לי.

  5. I read your post and then played the song, and by complete coincidence read the following while listening to it: http://tinyurl.com/38dqxre

    It was a heart-rendingly moving experience that I thought I'd share.

  6. לא יצא מבולגן; יצא פשוט אמיתי ורגיש (כדרכך). תודה, ומזל טוב לשירה – גם לרגל ארבעה חודשים להיווסדה וגם כי באמת התמזל מזלה והיא הגרילה לעצמה אבא שכזה.

  7. […] This post was mentioned on Twitter by Michal Olenik, Noam Sigal and H. B. Hoffman, Roee Rotman. Roee Rotman said: http://bit.ly/el9NaA פוסט חדש. ארבעה חודשים […]

  8. יצא בסדר גמור. יושבת עם שירה על הידיים ודמעות בעיני.
    למרות שהיא עדיין לא יכולה לומר אני בטוחה שהיא מודה לך על סוג האבא שאתה וגם אני.
    יצא קצת אישי, אבל זה מה יש. נשיקות משתינו.

    • אחת שיודעת, נדמה לי ששרפת לעצמך את הכיסוי🙂

  9. לרגע לא התכוונתי להתכסות באיזשהו כיסוי, סתם היה נראה לי שם רשת יותר מעניין🙂

  10. מה שמיכל כתבה.

  11. גם אני הוקסמתי מהרגישות שלך, מעבר לזה שנחמד להבין מי מסתתר מאחורי ה-יען המפורסמת.
    כל כך חשוב שגם גברים יכתבו על הנושאים האלו, כשזה מגיע מכם זה מאד מחזק.
    אז תודה.

  12. בהחלט חשוב שגם גברים יכתבו על הנושא.
    http://www.hahem.co.il/scissors/?p=426#comment-2490

    • אה כן, תרשה לי לחרב קצת את הפוסט, יהודית רביץ היא זו שהתמוטטה בדמעות על הבמה כשדן בן אמוץ זצ"ל עשה לעצמו את 'מסיבת הפרידה מהחיים' המפורסמת (היו שם עוד נשים חזקות ומשפיעות כמו גילה אלמגור ונתיבה בן יהודה). בכל אופן זה היה אחרי שהוא כבר הורשע במעשה מגונה בבת 13 (קיבל על תנאי ושילם קנס ולא ישב יום אחד בכלא), ההרשעה לא הפריעה לו להסתובב בחוגי הצודקים והיפים, לכתוב מאמרים נוקבים בעיתון, למשל נגד הכיבוש ובכלל לא נראה שזה עשה רושם על הברנז'ה. מעניין שהביוגרפיה שכתב דנקנר אחרי מותו עשתה יותר רעש מהרשעה של בית משפט.
      מה לדעתכם חשבה הנערה הזאת שאיזה זקן גועלי מישש אותה (וכנראה שלא רק אותה) כשהיא רואה את כל המחנה הנאור בישראל כולל הנשים שבו מצדיע לאותו זקן? אני מניח שבערך מה שחושבת אותה אחת שנאנסה על ידי זוהר ארגוב כשהיא שומעת שעושים ערב לזכרו.
      מה לעשות, גם לי יצא מבולגן.

  13. אני מצטטת את הבית האחרון בשיר "כשאת אומרת לא" . דן אלמגור מתנה את השיחמוש בשיר בזה שיושר גם הבית הזה.
    כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא' – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת,
    לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא'.
    לָכֵן הַ'לֹּא' שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט.
    רַק הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית-מִשְׁפָּט!
    אָז תִּהְיֶה לִי 'תַּרְנְגוֹל'
    וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל.
    הִיא לֹא רוֹמֶזֶת 'כֵּן', 'אוּלַי', אוֹ 'בּוֹא'.
    כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא', הִיא מִתְכַּוֶּנֶת: 'לֹא!'

    • ענת,
      הבעיה היא שאחרי תוספת הבית הזה, השיר הופך להיות מאוזן, שיר שמביע שתי עמדות. מחד, יש את מי שסבור, בשני מקרים בשיר, שה"לא" יותר מזמין מ"כן". יש את מי שסבור שכדי שיהיה מעניין צריך לפרש פרשנות יצירתית את ה"לא". נכון, בסוף מגיע המבוגר האחראי ומזכיר ש"לא" זה "לא", אבל אם כולם היו מקשיבים למבוגרים האחראים העולם באמת היה נראה טוב יותר.
      אני גם לא מבין איך אפשר להתנות את השימוש בשיר בשירת הבית הנוסף: הביצוע הקאנוני של השיר הזה הוא בן קרוב לחמישים שנה. כשמשמיעים ברדיו את "התרנגולים" שרים את השיר, אי אפשר לשתול את הבית הנוסף (שאגב, הוסף בעקבות דברים שאמר בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, ונדמה לי שכבר החלפנו תגובות על הסיפור בפוסט אחר). מכיוון שכך, הבית הנוסף נדון להישאר כמעט באלמוניות, או לכל הפחות במצב שבו אנשים יודעים על קיומו כי הם משכילים, אבל לא יוצא להם לשמוע אותו בפועל.

  14. עדו,
    בהמשך לדיון עם ענת, אומר לך שאני משתדל להפריד בין מעשיו, דבריו ודעותיו של אמן ובין אמנותו (אריאל זילבר, כזכור לקוראים המתמידים, הוא חריג לכלל זה, בעיקר משום שגייס את אמנותו לטובת אמונותיו). דעתי על השיר היפה ששרה יהודית רביץ בת ה-50 לא חייבת להיות מושפעת ממעשיה של יהודית רביץ בת ה-30. דעתי על אישיותו של דן אלמגור בן ה-60 לא צריכה להיות מושפעת מדי משיר שכתב כשהיה בן 27.

  15. נכון שאי אפשר באופן גורף להתנות, אבל לפחות הוסיפו את הבית ב"שירונט" למשל, והדבר נאמר בכל הזדמנות.
    לגבי הבעת 2 עמדות – לא ככה ראיתי את הדברים – ואני לא בטוחה שלזה התכוון המשורר- אבל זו פרשנות מעניינת.

    • ענת, אני בטוח שלא לזה התכוון המשורר. זו בדיוק אחת הסיבות שמעולם לא אהבתי את העניין הזה בשיעורי ספרות של "כוונת המשורר". הכוונות האלה הן טובות ויפות, אבל לטקסט יש חיים משלו, שלא בהכרח תלויים במה שעמד לנגד עיניו של המשורר.
      ואני מבקש מהקוראים הרלוונטיים לא להסיט את הדיון לכיוון של "שיר יש לפרש על פי תכליתו". תודה.

  16. רועי, פוסט מקסים ומרגש, כמו תמיד.
    אני חייבת לציין שגם אני, כמוך, לא ידעתי מה ההיקף של נושא ההטרדות המיניות בישראל עד להקמתו של "הכצעקתה". אתה יודע שאני מחבבת עד מאד הומור שחור ולצערי, אני לא ממש אקטיביסטית (לשירה יש סיכוי טוב להיות עליי בפור במספר ההפגנות שהשתתפתי בהן). אבל משהו בפוסט של רוסו, או יותר נכון בתגובה אחת, מטריד את מנוחתי כבר יומיים. התגובה של אחד המנהלים: "By the book. by the course. great".
    כל הדיבר על קריפים השפיע עליי הרבה פחות. זה פחות מפחיד כשמדובר בכמה מאות או אלפי משוגעים מטורפים. הבעיה היא כשזה מתחיל להיות ממוסד, כשיש מנחה, שהחניכים בוודאות מסתכלים עליו בהערצה, שמגבה סיפורי "לא צריך להקשיב למה שהבחורה אומרת" שמגבה דחיפת איבר המין של החניך לאיבר המין של הקורבן כשהתחתונים עוד עליה (וסליחה על התיאור הציורי, אבל כולנו מבוגרים פה) כי הקורבן הפעילה את מה שנקרא בשפתם LMR – last minute resistance. אולי הסיפור הזה מונפץ לגמרי, זה לא משנה כרגע. משנה שמר יגאל שטארק מהלל את הסיפור אז ואתמול בערב כותב את הדברים הבאים:
    http://www.facebook.com/topic.php?uid=111251005559715&topic=215
    ולגבי ענין הילדה: שלי בת שלוש וחצי. שלוש וחצי שנים של חרדות מצידי. עד עכשיו החרדות נגעו רק לענייני מכות ותאונות. לאחרונה קראתי ספר בשם "פרח במדבר" המספר סיפור אמיתי של בחורה מוסלמית נוודית. ספר מרתק, אך לענייננו הבחורה נאנסה בגיל 4 ע"י קרוב משפחה. מאז, החרדות שלי רק התגברו. יש דברים שאני אפילו לא יכולה לקרוא או לחשוב עליהם כי אז אני אפרוש מהלימודים ואוציא את יהלי מויצ"ו ורק אשב ואחבק אותה כל היום.

  17. כמעט הכל כבר נאמר על הנושא הזה, ככה שלא נשאר לי הרבה לחדש.
    אני מנסה לחשוב על הבחורים התמימים שהולכים לקורס הזה, ומחפש מה לומר ל-"בוגרים". ומה שהגעתי אליו זה זה:

    כשאתה לומד "לבצע פיק אפ", "לסגור", וכל יתר המונחים המפגרים הללו – גם אם לעולם לא תכפה את עצמך בכוח על מישהי – אתה מגביל את העתיד שלך למסלול אחד בלבד, מסלול ה-"אלפא מייל" הערס שמפזר את הזרע שלו אצל כמה שיותר נקבות. הבחורות ש-"תשיג" יהיו תמיד כאלה שמחפשות ערס שיציק להן, ורק כאלה. לעולם תעריך נשים רק לפי יופי חיצוני בולט, לעולם נשים תערכנה אותך לפי ביצועיך במיטה ובפיק-אפ. החיים שלך ייראו לך כמו אורגיה אחת גדולה, לפחות בשנים הראשונות; ואז או שתתפכח ותבין שהלכו לך רוב החיים – במקרה הטוב – או שתכניס להריון מישהי שממש לא רצית לחיות איתה את יתרת חייך, במקרה הרע.

    ושוב, כל זה בהנחה שתימנע מכפיה כוחנית, שעלולה להכניס אותך לכלא. כל זה בהנחה שלא תפגע באף אחת, חלילה וחס, תדביק או תידבק במחלה, או שערס אחר יראה בך איום להיותו אלפא-מייל יחיד וישלוף עליך נשק. ובהנחה שהסקס ה-"רגיל" יספק אותך בלי שתתמכר לקיצוניות ותמצא את עצמך סוטה או פדופיל. אנחנו מניחים שתדע לעצור ושתוכל להפסיק ברגע שתרצה, כן? וכמובן, שלא תזדקן ותאבד את המראה היפהפה שלך.

    למה לך? אין מספיק ערסים בעולם? כל עוד יש לך הזדמנות, ברח מהעולם הזה; גש לספריה וקרא ספרים. תן לעצמך להתפתח, למד להכיר את בני האדם – גברים ונשים. את בנות הזוג שלך בחר בחוכמה – לא בתככים – ותיווכח שאפשר להפיק מהחיים הרבה יותר מאשר פיק-אפ.

  18. אחלה פוסט. חולה מכדי להגיב מעבר לזה. תודה, רועי.

  19. אל תפחד על צאצאיתך, וחס וחלילה אל תיתן לפחדים אלו לגרום לך להגביל את צעדיה.
    רק זכור לשלוח אותה בבוא הזמן לחוג ג'ודו או הגנה עצמית, לצייד אותה בשוקר או גז פלפל, ובעיקר בהרבה חוצפה.
    גם אותי מטרידים מילולית, ופעם אחת זה הגיע לצביטות בישבן. עד כה יצאתי שלמה פיזית ונפשית בעיקר בגלל הביטחון ביכולת שלי להשיב קללות ולהגן על עצמי פיזית. בדיוק בגלל הביטחון הזה אני אחת מהיחידות בחוג מכרי שלא פוחדות ללכת ברחובות חשוכים, נטושים ואפילו זרים.
    אני צריכה כנראה להודות מתישהו לאחי על הפעמים בהן "הלכנו מכות" בילדות🙂

  20. איכשהו יצא שלא התייחסתי לרוב התגובות פה (אם כי חלק מהמגיבים קיבלו פידבקים מעל גבי פלטפורמות אחרות). כמו שכתבתי במקום אחר, זה פוסט שהיה לי חשוב שאנשים יקראו ויתייחסו אליו, ואני שמח לראות שאנשים אכן קראו והתייחסו. העובדה שהפוסט גם דיבר אליכן (וגם אליכם, אבל בעיקר אליכן) היא תוצר לוואי מבורך.
    תודה לכולם.

  21. פוסט חשוב ויפה. תודה.

  22. […] אחת שיודעת – אם. בתחילת שנות השלושים לחייה. קצת פחות גבוהה […]

  23. […] עבירות שפלות במיוחד. בגלל אנשים כמו חיים רמון אני נזכר בפוסט שכתבתי לפני קרוב לשנתיים, בו כתבתי, בעקבות עלייתו לאוויר של אתר "הכצעקתה" ש- […]

  24. […] של ויתור על נוכחותי, ידעה (עוד בטרם הפכה רשמית ל"אחת שיודעת"!) שהיא אינה בת-ביצוע, החליטה לפסול אותה ושאלה […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: