הרפובליקה הדמוקרטית העממית של הבננה

בכל פעם שמישהו אומר לערביי ישראל (ואני משתמש במונח הזה כדי לתאר הן את הקבוצה כולה והן את אלו שנתפסים כמייצגים אותה) "תגידו לנו תודה, בסוריה כבר היו מוציאים אתכם להורג אם הייתם מתנהגים עם אסד כמו שאתם מתנהגים איתנו", ההתבשמות העצמית שלנו על היותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הופכת לקצת יותר מגוחכת. כמובן, העובדה שיש מי שמנסה להוריד בכוח חברת כנסת ערביה מדוכן הנואמים בכנסת ושיש שר בממשלה שפועל על מנת לשלול את אזרחותה של אותה חברת כנסת ערביה לא תורמת הרבה לאמינות הטענה שישראל מאפשרת פתחון פה למי שלא מסכים עמה. ואף מילה על העובדה שחלק ניכר מאותם מטומטמים שמטיחים את השטות הזו בפרצופם של ערביי ישראל לא היו מוצאים את עצמם בסיטואציה נעימה במיוחד לו היו נשארים בארצות מוצאם ומטיחים ביקורת בשלטונותיה.

-=-

זכורה לי תקופה שבה קרה, פה ושם, שמהדורות החדשות הטלוויזיונית בישראל שידרו, כסוג של קוריוז, אייטמים על מהלומות שהוחלפו באחד מבתי הנבחרים בעולם הרחב. בדרך כלל, מדובר היה בבתי נבחרים של מדינה מרכז אסיאתית או דרום אמריקאית (לרבות מקסיקו), והארשת המשועשעת והמעט מתנשאת שעטו הקריינים ששידרו את הידיעה על פניהם העבירה את הרושם שדברים מסוג זה קורים רק ברפובליקות בננות, ולא במדינות שהן דמוקרטיות אמיתיות, כמו ישראל.

-=-

אני מאוד אוהב את ספריו של גבריאל גארסיה מארקס. אמנם "אהבה בימי כולרה" הוא (לטעמי) ספרו היפה ביותר, אבל גם שאר יצירתו אהובה עלי מאוד. לפני כמה שנים קראתי את ספרו האוטוביוגרפי "לחיות כדי לספר", בו כותב מארקס על ילדותו ועל תחילת דרכו כעיתונאי וכסופר (למרבה הצער, מארקס הבטיח שלא לפרסם את המשכה של האוטוביוגרפיה. הרכילאים טוענים שסירובו זה נועד כדי שלא לחשוף את מקורות סכסוך הצ'ילבות רב השנים בינו לבין הסופר הפרואני מריו ורגאס יוסה). בין היתר, מתאר שם מארקס מפגש שלו, כנער בבית הספר, עם נשיא רפובליקת הבננות של קולומביה. ברשותכם, אעביר את המקלדת לכותב מוכשר ממני לאין ערוך:

בתיווכו של מונסניור לופס ירס, דודנו של הנשיא החדש, השיג מנהל בית-הספר ריאיון מיוחד אצל הנשיא כדי לבקש את תמיכת הממשלה בסיור לימודי בחוף האטלנטי. לא נודע לי מדוע בחר בי המנהל להתלוות אליו לריאיון בתנאי שאסדר מעט את רעמת שערי הפרועה ואת שפמי המגודל … הפקדתי את ראש בידי ספר מתלמד מהשנה השלישית שעיצב לי תספורת של טירון ושפם של זמר טנגו. בשאר השבוע סבלתי את לעגם של כל התלמידים על חזותי החדשה. עצם הרעיון שאכנס לארמון הנשיאות הקפיא את דמי, אבל לבי הטעה אותי, כי הרמז היחיד למסתרי השלטון שמצאנו שם היה שקט שמימי. לאחר המתנה קצרה בחדר קבלה מעוטר בגובלנים ובווילונות סטן הוליך אותנו חייל במדים אל משרדו של הנשיא.

…

לאחר שהאזין לדברי המנהל בתשומת לב מופגנת העיר [הנשיא] כמה הערות ענייניות, אבל לא גיבש לו החלטה עד שלא הקשיב גם לשלושת התלמידים. זאת עשה בתשומת לב לא פחותה, והחמיא לנו הדבר שהוא נוהג בנו אותו כבוד ואותה חביבות שנהג במנהל.

…

[הנשיא] מילא את בקשתנו במלואה, ומלבד זה הבטיח לבוא לטקס סיום השנה בבית-ספרנו, ארבעה חודשים לאחר מכן. הבטיח וקיים, ובא כאל אירוע ממשלתי רציני מאין כמוהו, והתפקע מצחוק יותר מכולם מהקומדיה הגסה והפרועה שהצגנו לכבודו. בקבלת הפנים שנערכה בסוף נהנה כאחד התלמידים, רחוק מאוד מן התדמית שלו, ולא עמד בפיתוי הנערי לשים רגל למגיש השתיה, שרק ברגע האחרון הצליח שלא למעוד.

-=-

לאחרונה, הבננות מתחילות לקרוץ לי יותר ויותר.